אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה יז

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה.

מַסּוֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה.

מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר.

נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת.

סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה:

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר :: כעת באים במסכת אבות ארבעה מאמרים רצופים המיוחסים לר' עקיבא (ועליו ראו להלן ג, יט), ויש בעובדה זו כדי להעיד על מעמדו המיוחד בעולם המשנה, בדומה להלל הזקן, שגם מפיו באו לעיל כמה וכמה מאמרים (א, יב־יד; ב, ה־ח).
שְׂחוֹק וְקַלּוּת ראֹשׁ מַרְגִּילִים לְעֶרְוָה :: מעשי ליצנות ושעשועים קלילים במפגשים שבין גברים לנשים עלולים להביא בסופו של דבר לחטא של גילוי עריות, שכן ניתן בנקל לגלוש במדרון שראשיתו ב"כאילו", "רק בצחוק" וסופו בחטאים כבדים. על כן צריך הגבר – אליו פונה בעיקר ר' עקיבא – להציב לעצמו גבולות ברורים גם בתחום זה. ומכאן עובר ר' עקיבא לעסוק בארבעה תחומים אחרים שגם בהם קביעת גבולות ותיחום, הסייג, הוא דבר ראוי ומועיל, השומר על מה שהוא גודר.
מָסרֶֹת סְיָג לַתּוֹרָה :: מי ששומרת על התורה לבל תשתנה היא המסורָה שבסופו של דבר אף נרשמה בשולי כתבי יד של התורה. במסורה נמנה בדייקנות מספר הפעמים שבהן מופיעה כל מילה בתורה, וכן הכתיב המדויק שלה.
מַעְשְׂרוֹת סְיָג לָעשֶׁר :: באופן פרדוכסלי דווקא קיום מצוות המעשר – אחוז קבוע של יבול שמפריש האדם מרכושו שנה בשנה (ראו להלן) – הוא שמבטיח לאדם שרכושו לא יאבד. ביסוד תפיסה זו עומדת האמונה כי הקב"ה גומל ברוחב יד לאדם הממלא במלואה את המצווה הזו, והנותן בחפץ לב את מעשרותיו זוכה לעושר רב (בבלי, תענית ט ע"א). מתן המעשרות הוא ששומר על עיקר הרכוש שלא יאבד.
נְדָרִים סְיָג לַפְּרִישׁוּת :: לא פעם קיבל אדם על עצמו מסיבות שונות להתנזר לזמן מה מתענוגות שונים של החיים, כגון שתיית יין. פרישות מוגבלת זו בזמן נתפסה בעיני חכמים כדבר חיובי, כיוון שהיא מסייעת לאדם להילחם ביצרו. הנדר, אותה התחייבות מוצהרת ומקודשת (ראו להלן ד, כג), הוא שמבטיח שהאדם יעמוד בהחלטתו ולא יפרוץ את גבולותיה ויפר אותה.
סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה :: "לפיכך לא ימהר [החכם] להשיב ולא ירבה לדבר" (רמב"ם, הלכות דעות ב, ה), כלומר: חכמת אדם ניכרת ובולטת גם באמצעות שתיקותיו המוקדשות למחשבה, להרהור, לגיבוש תשובה וכיוצא בזה (וראו עוד להלן ה, י). דיבור מיותר רק פוגם בחכמת האדם, בעוד ששתיקה מעולם לא הזיקה לו (והשוו לעיל א, יז). – ודאי לא נופתע לגלות שמכל חלקיו של המאמר (העוסקים במסורה, במעשרות, בנדרים ובשתיקה) רק האחרון, שאין עניינו בתחום הדת והאמונה, הוא שזכה לתפוצה רחבה בשיח הישראלי.

טבל ודמאי – יש מילים כאלה
המאמץ את עיניו ובוחן את המדבקות שעל בקבוקי יין, מצות או שאר מוצרים הזוכים להכשר מן ההכשרים, ימצא שלא פעם נאמר בהם כי המוצר "נקי מחשש טבל ושביעית". מה פירוש מילים משונות אלה?
המעשר הוא כמות של עשירית מן היבול שאותה – על פי דין התורה – נהגו להפריש בכל שנה ושנה (אך לא בשנת שמיטה) ולתת אותה ללויים (ואלה נתנו חלק ממנה לכהנים). בארבע שנים מתוך שבע השנים שבמחזור השמיטה קיים מעשר נוסף, "מעשר שני", שאותו אמור החקלאי להביא לירושלים בעת העלייה לרגל לבית המקדש בחגים ולאכול אותו שם.
בשתי השנים האחרות – בשנה השלישית ובשנה השישית למחזור השמיטה – עליו לתת מעשר זה לעניים (וראו עוד ה, יא־יב). בימינו שלנו – כשאין בית מקדש ומעמד הכהנים והלויים איבד הרבה ממשמעותו – נמצאה הדרך להפריש באורח סמלי מעשרות מן היבול וכך להכשיר אותו למאכל.
יבול אדמה שלא הופרשו ממנו המעשרות קרוי בלשון חכמים בשם "טבל". יבול שספק אם הופרשו ממנו מעשרות קרוי בשם "דמאי". גזרונן של שתי המילים האלה – דמאי וטבל – איננו ודאי. "נקי מחשש טבל" מבטיח למקפיד כי מן המזון שהוא מכניס לפיו הופרשו (ולוּ סמלית) המעשרות.
ומה הוא עניין "חשש שביעית"? כאן הכוונה, כמובן, לשנת השמיטה שבה אין לעבד את אדמת ארץ ישראל המצויה ברשותם של יהודים. שנת השמיטה מעוררת בימינו שאלות קשות, בהקשר ההלכתי, באשר לגידוליה ויבולה של הארץ (וראו להלן ה, יב), ואחת לשבע שנים אכן סוערת מדינת ישראל סביב פולמוסים הכרוכים בקשיים שבקיום מצווה זו.

שחוק וצחוק ובדיחות הדעת
ר' עקיבא מזהיר כי השחוק וקלות הראש עשויים לדרדר את האדם במדרון מסוכן, אלא שהוא מגביל את דבריו לתחום המוגדר שבינו לבינה. (עם זאת יש הסבורים שהוא מגיב בדבריו גם על מאמרו של רעהו, ר' ישמעאל, במשנה הקודמת, שדיבר בזכות קלות הראש והשמחה בכלל.)
מסתבר שיחסם של חכמים אל הצחוק וההומור הוא רב פנים. מצד אחד אפשר לראות כי חכמים העריכו את חשיבותם, והאמורא רבא נהג לפתוח את שיעוריו ב"מילתא דבדיחותא" [=דיבורים מבדחים] (בבלי, שבת ל ע"ב), כדי לשעשע את השומעים וכך ליצור אווירה נעימה.
ועוד מסופר בתלמוד כי ר' ברוקא ביקש מאליהו הנביא להציג בפניו אנשים שמובטח להם שיזכו למקום מכובד בעולם הבא. אליהו הצביע על שני אנשים בשוק, ואלה הסבירו כי "בדחנים אנחנו, ומבדחים את העצובים" (בבלי, תענית כב ע"א).
מאידך גיסא נשמעו גם קולות אשר דרשו זהירות ומתינות בשחוק ובצחוק, ולהלן (ו, ו) רואים את "מיעוט השחוק" כאחת ממעלותיו של תלמיד החכמים ("מיעוט שחוק", אך לא מצב רוח קודר ורציני ללא שחוק כלל!).
מצאנו אף חכמים שנקטו צעדים מעשיים כדי שלא יגיע אדם לידי צחוק פרוע וחסר מעצורים: במסיבת החתנים של בנו של רב אשי (בבלי, ברכות לא ע"א), ראה המארח שחכמים שוחקים יתר על המידה, על כן הביא כוס עשויה זכוכית לבנה, שהיתה ידועה כחומר יקר במיוחד, ושבר אותה בפני חבריו כדי שלא ייסחפו אחר השחוק. ובעקבות סיפור זה נאמר בשם ר' יוחנן: "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו' (תהלים קכו, ב)". רק לעתיד לבוא, בימי הגאולה בלבד, אפשר יהיה לצחוק בפה מלא.
אכן, "הצחוק טוב לבריאות, הרופאים מצווים לצחוק" (אמרה המיוחסת לסופר שלום עליכם, הידוע ביצירותיו המבדחות), אבל לדעת חז"ל הדבר נכון רק במידה ראויה, תוך שמירת גבולות וסייגים, כדי שלא יגלוש אדם מתוך שחוק אל מחוזות שאין לו בהם חפץ. (על ליצנים וליצנות ראו עוד לעיל ג, ג.)

מה הוא סייג?
עשיית סייג, גדר, כדי לא להגיע עד קצהו של מקום שאין רוצים להגיע אליו הוא דבר מוכר וידוע. כך למשל בניית גדר במרחק מה ממצוק תלול או מתהום פעורה, כדי שלא יגיע אדם ממש עד שולי המצוק או שפת התהום ויסתכן בנפילה.
סייג הוא גם עניין להלכה ולחוק. והנה לנו דוגמא מוכרת ופשוטה ביחס: השבת נכנסת, כידוע, באותו שבריר שנייה שבו שוקעת השמש, ומאותו זמן חלים כל איסורי השבת. אך כדי לא להגיע אל אותו שבריר שנייה ולהסתכן באי יכולת לעצור בדיוק בו את כל ענייני החולין, קבעו חכמים כי את הדלקת הנרות (המסמלת בדרך כלל את כניסת השבת או החג) יש לבצע כעשרים דקות (ואף למעלה מזה) קודם לזמן שבו נכנסת השבת.
תחום זה של כעשרים דקות – שבין הדלקת הנרות לבין כניסת השבת בפועל – כמוהו כתחום שבין הגדר לבין המצוק. מי שעדיין ממשיך כמה דקות אחרי זמן הדלקת נרות בענייני חולין, נהנה מ"טווח ביטחון" זה, ולא יגיע לידי חילול שבת. על כן מפרסמים באמצעי התקשורת מדי ערב שבת או חג את זמן הדלקת הנרות, ולא את זמן השקיעה או כניסת השבת והחג.