אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה כ

הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַכֹּל נָתוּן בָּעֵרָבוֹן,

וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים.

הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף,

וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת,

וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבוֹא וְיִלְוֶה,

וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ,

וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמוֹכוּ,

וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה:

הוּא הָיָה אוֹמֵר :: ר' עקיבא (ועליו ראו במשנה הקודמת). עיקר מאמרו זה של ר' עקיבא הוא אלגוריה בעלת אופי דתי על מעמדו של האדם בעולם ועל גורלו בחייו ולאחר חייו עלי אדמות. חומרי האלגוריה לקוחים בעיקרם מתחום הכלכלה והמסחר.

הַכֹּל נָתוּן בָּעֵרָבוֹן :: כל מה שמקבל האדם בעולם זה נתון לו זמנית, כאותו חפץ שמוסר הלווה לזמן קצוב כדי להבטיח את החזרת ההלוואה.
וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים :: המצודה היא רשת לציד דגים (השוו: "כי גם לא ידע האדם את עיתו כדגים שנאחזים במצודה רעה" [קהלת ט, יב]), וכוונתו לומר: מעל לכל המציאות מרחפת רשת שאין אפשרות להתחמק ממנה בבוא יום הדין.
הַחֲנוּת פְּתוּחָה וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקֵס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבאֹ וְיִלְוֶה :: האפשרויות ליהנות מן העולם (היא ה"חנות") עומדות כולן לרשות האדם, והקב"ה (הוא ה"חנוני") נותן בהקפה מבלי לבקש תמורה מיידית, אבל כל הנאה וכל לקיחה נרשמות בפנקס (ראו להלן) וכל המבקש לקחת בהקפה יכול לעשות כן.
ויחד עם זאת: וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלּאֹ מִדַּעְתּוֹ :: גובי החובות מטעמו של "החנווני", הלוא הם הייסורים והמחלות ושאר צרות, סובבים באופן קבע בעולם וגובים את החוב מן האדם החייב, בין ירצה בין לא ירצה, בין שהוא מודע לכך ובין אם לאו.
וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמכֹוּ, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת :: אותם גבאים אינם פועלים באופן שרירותי, שכן ברשותם הפנקסים שבהם נרשם בדיוק מה עשה האדם בעולם, ועליהם הם סומכים בבואם לדון עמו דין של אמת.
וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה :: והעיקר: כל מה שמתרחש בעולם הזה איננו אלא הכנה לקראת העולם הבא, שבו ניתן הגמול האמיתי לאדם על מעשיו, כאותה סעודה חגיגית שאוכלים אותה לאחר הכנה מרובה. – אפשר לראות את כל המאמר הזה כהדגמה לרעיון העולה מן המשנה הקודמת, אף היא מדברי ר' עקיבא, ש"הרשות" אכן "נתונה" לאדם, אך בסופו של דבר הוא "נדון" לפי "רוב המעשה", קצת בידי הגבאים בעולם הזה ובעיקר בעולם הבא.

"הפנקס פתוח והיד רושמת"
כך (ולא "והיד כותבת") אמר בשנת 1966 מי שהיה אז ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, כאשר הסביר מדוע אין ישראל מגיבה באורח מיידי על פעולות חבלניות של אש"ף. ישראל תדע להגיב בזמן הראוי, אמר, ואין להיחפז בעניין זה.
וכך נתקבע משפט זה בתודעת הציבור הישראלי והוא מצוטט רבות, בעוד שהנוסח המקורי "והיד כותבת" נותר בשוליים, ללמדך על כוחה של אמירה פוליטית חדה. (ללוי אשכול מיוחסות אמירות נוספות כגון "לעניות דעתי הקובעת", ועוד.) מאמרו של ר' עקיבא אף זכה להיחרט לדורות בסרט הפולחן "גבעת חלפון אינה עונה", אלא ששם הוא מופיע כ"היד פתוח והפנקס רושמת".
אך עדיין יש לשאול: פנקס זה (המופיע בלשון חז"ל גם בלשון נקבה [משנה, כלים יז, יז]) מה הוא? מתברר ש"פנקס" היא אחת מן המילים היווניות שחדרו לשפה העברית בתקופת חז"ל, הרבה מהן מילים מתחום חיי היום.
Pinax ביוונית (ומינו בשפה זו נקבה) הוא "לוח כתיבה". במשמעות זו נזכר הפנקס במקומות שונים בספרות חז"ל.
כך, למשל, על דברי המשנה האוסרת לקרוא לאור הנר בשבת, שמא יבוא האדם להטות את הנר (והוא דבר האסור בדיני היום הזה), מסופר: "אמר רבי ישמעאל בן אלישע: 'אני אקרא ולא אטה' … קרא והיטה, וכתב על פנקסו: 'אני ישמעאל בן אלישע קריתי [=קראתי] והטיתי נר בשבת. לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה [=קרבן לכפרה]" (בבלי, שבת יא ע"ב).
ופעמים רבות (כגון משנה שבועות ז, א) נזכר הפנקס בקשר לחנווני הרושם בו את חובותיהם של הקונים בחנותו. דרך לשון חז"ל התגלגל ה"פנקס" אל השפה העברית, והוא רווח במשמעות קרובה למשמעותו המקורית גם בימינו, ומוכרים היטב גם פנקסים שמנהלת המדינה: פנקס הקבלנים, פנקס העובדים הסוציאליים, פנקס הבוחרים ועוד.

הגבאי – אז והיום
הגבאי בעולמם של חז"ל הוא האדם ההולך לגבות חובות מן החייבים, כדרכם בימינו שלנו של בנקים או של פקידי ההוצאה לפועל, של עורכי דין המתמחים בגביית חובות ולהבדיל אלף אלפי הבדלות של גובי חובות בעולם התחתון ובשוק האפור. "גבאי" הוא אפוא הגובה.
כך, לדוגמא, מופיע במדרש תנחומא (פרשת שמיני, ט) משל על "מדינה [=עיר] שהיתה חייבת מס למלך, שלח (המלך) גבאים לגבותה, עמדו בני המדינה והיכו את הגבאים…",וכן מסופר על מלך ששלח "גבאי טמיון [=אוצר!] לגבות" מאדם כלשהו את החוב שהוא חייב לו (ויקרא רבה יא, ז).
מונח נוסף, המופיע בספרות חז"ל ובמקורות אחרים בני הזמן, מונח הקרוב במשמעותו למונח "גבאים", הוא "מוכסים". גם הם עסקו בגביית כספים, אך בניגוד לגבאים, שלעיתים זכו ליחס חיובי (ראו להלן), התייחסו אל המוכסים בדרך כלל באופן שלילי ביותר, בהיותם גובי הכספים עבור השלטונות הרומאים ונתפסו לפיכך כמעין גזלנים. כך, למשל, נקבע כי "המוכסין תשובתן [=חזרתם בתשובה] קשה" (תוספתא, בבא מציעא ח, כו), משום שלא תמיד הם יודעים למי עליהם להחזיר כספים שגבו שלא כחוק או ביד קשה ובאלימות.
גבאי צדקה, אנשים שמונו על ידי הציבור לחזר על הפתחים ולגבות כספים למטרות של צדקה כגון החזקת בתי תמחוי (בבלי, פסחים יג ע"ב), זכו לעומת זאת להערכה רבה. עליהם נאמר, למשל: "מי הם 'מצדיקי הרבים' [=ביטוי של שבח המופיע בדניאל יב, ג]? רבי שמעון אומר: אלו החכמים, רבי נחמיה אומר: אלו גבאי צדקה" (מסכת שמחות ג, ח).
והם זכו אף לעדיפות יחסית במציאת שידוך לבנותיהם: "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם – ישא בת גדולי הדור. לא מצא בת גדולי הדור – ישא בת ראשי כנסיות [=בתי כנסת]. לא מצא בת ראשי כנסיות – ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה – ישא בת מלמדי תינוקות, ולא ישא בת עמי הארץ" (בבלי, פסחים מט ע"ב).
ובכלל, גבאי הצדקה נחשבו כאנשים שיש לסמוך על יושרם ולכן אין לחקור ולשאול מה עשו בכספים שאספו: "אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה" (בבלי, בבא בתרא ט ע"א).
בימינו מגדירה המילה "גבאי" את האחראי על ניהול חיי בית הכנסת – כגון קביעת זמני התפילות, מינוי חזנים והזמנת אנשים לעלייה לתורה – בעוד שגביית הכספים (דמי חבר, תרומות וכיוצא בזה) מהווה רק חלק שולי יחסית בשלל תפקידיו.
עם זאת ישנם עדיין בתי כנסת שבהם מסייע הגבאי לאורחים מזדמנים למצוא מארחים שיזמינום לסעוד על שולחנם, וגם בזה נותר זיכרון מתפקידיו המקוריים של הגבאי לעמוד לימינם של הזקוקים לסיוע.