אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה כא

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.

אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה. אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה.

אִם אֵין בִּינָה, אֵין דָּעַת. אִם אֵין דַּעַת, אֵין בִּינָה.

אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח:

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר :: ומאמרו בן ארבעת החלקים בנוי במיבנה ספרותי זהה, הקובע כי דברים הנראים כמנותקים זה מזה, או אפילו סותרים זה לזה, משלימים למעשה אחד את רעהו, ויש לאחוז בשניהם. כל אחד מהם כשלעצמו הוא בעל ערך, אך אין בו די. זאת ויותר מזאת: לעיתים מתנים שני המרכיבים זה את זה, ובהיעדר האחד – אין טעם רב באחר (אף שהוא לא חסר משמעות).
אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ; אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה :: דרך ארץ (ראו לעיל ב, ב) היא מלאכת כפיים ופרנסה, וכבר שמענו (שם) כי "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", וכך סבור גם ר' אלעזר. האדם השלם והנעלה עוסק בזה ובזה.
אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה; אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה :: החכמה היא הידע הנלמד ואילו היראה, יראת אלוהים, היא ההתנהגות הדתית הראויה. שני אלה צריכים לבוא יחדיו, ואחד מהם בלבד אין בו די (והשוו לדברים דומים לעיל ג, יא).
אִם אֵין דַּעַת, אֵין בִּינָה; אִם אֵין בִּינָה, אֵין דַּעַת :: הדעת היא הידע הנלמד, ואילו בינה היא היכולת לחשוב ולחדש, ולשניהם זקוק האדם.
אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה; אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח :: הקמח מסמל את צרכי המזון והפרנסה בכלל, וצריך האדם שיהיה קמח בסלו ותורה בתודעתו ובלבו. אי אפשר ללמוד תורה על בטן ריקה, אך קמח בלבד, בלא תורה בצידו, הוא דבר ריק וחסר משמעות. – חלק המשפט, "אם אין קמח אין תורה", הוא שזכה שלא במפתיע לתפוצה רבה בשיח הישראלי, גם בהקשרים שאינם עוסקים ב"תורה" במשמעותה הדתית המצומצמת של המילה. למשל: "אנו תקווה ששרת החינוך וממשלת ישראל יבינו … [מה שניסחו] חז"ל בפתגם הידוע 'אם אין קמח אין תורה', כי מורים עם משכורות עלובות … אינם יכולים להגיע לתוצאות משביעות רצון" (מתוך אתר "אורט ישראל" בתקופת שביתת מורים).

מח, שאור ועיסה
הקמח מסמל בדברי ר' אלעזר את המזון בכלל, בשל היותו המוצר הבסיסי ביותר בתזונתם של בני אדם בתקופת חז"ל (ובמידה מרובה גם היום, ובוודאי בחברות מסורתיות). תהליך הכנת הלחם באותם ימים היה ממושך, הוטל על הנשים ונמשך כיממה.
הקמח היה בדרך כלל קמח מלא, היינו קמח שנטחן מגרעין החיטה בשלמותו. לאחר ניפוי הקמח (ראו להלן ה, יח) הוא נלוש במים ואז צורפו אל העיסה חומרי התפחה (הם "השאור" [בדרך כלל חלק מלחם שכבר תפח והחמיץ, והיום: שמרים]). לאחר שתפחו הכיכרות במשך כשתים עשרה שעות הם נאפו בתנור עשוי לבנים או אבן, ובדרך כלל נאפה הלחם מדי בוקר בכמות הנדרשת לאותו יום.
השאור נתפס בספרות חז"ל בדרך כלל לשלילה, כיוון שהוא כשלעצמו חמוץ ואינו ניתן לאכילה. מכאן הביטוי "שאור שבעיסה" ככינוי לגורם שלילי כגון יצר הרע (בבלי, ברכות יז ע"א), אך מצאנו גם כי "השאור יפה [=טוב וראוי] לעיסה" (בבלי, כתובות י ע"ב), וכי "השלום לארץ כשאור לעיסה" (מסכת דרך ארץ, פרק השלום, א), רוצה לומר, שהארץ לא תוכל להתקיים בלי השלום, כשם שהעיסה לא תתפתח בלא השאור.

"תורה עם דרך ארץ"
דבריו של ר' אלעזר בעניין תורה ודרך ארץ הפכו לאחר למעלה מאלף ושש־מאות שנה לסיסמא שאפיינה את שיטתו החינוכית של הרב שמשון [בן] רפאל הירש (הרש"ר הירש). רב זה ( 1808 ־ 1888 ) היה הדמות המרכזית ביהדות האורתודוכסית בגרמניה של המאה הי"ט.
בתקופתו של הירש החלו היהודים במערב אירופה ליהנות מפירות האמנציפציה, וניתנה להם האפשרות לקחת חלק בחברה הגרמנית. יהודים רבים, שהשתלבו בכלכלה ובחיי הרוח הגרמניים, שלחו את ילדיהם להתחנך בבתי ספר גרמניים, משום ששם למדו גם לימודים כלליים. הרב הירש היה אמנם רב חרדי שדגל בחינוך לקיום מצוות באופן מחמיר, אך הוא הבין את חשיבותם של מקצועות החול עבור התלמידים הצעירים, וכך גיבש את שיטתו של "תורה עם דרך ארץ".
בפירושו לתורה מסביר רש"ר הירש: "דרך ארץ היא דרך התרבות [הכללית]", כי "התרבות פותחת את חינוך האדם ואילו התורה משלימה אותו; שכן התורה מחנכת את האדם השלם", ועל כן "בישראל דרך ארץ ותורה ירדו כרוכים; האדם השלם והיהודי השלם הם זהים בבית ישראל" (פירושו לבראשית ג, כד). ברוח גישתו הקים בית ספר לנערים בפרנקפורט שבגרמניה.
לאחר השואה עלו מרבית ממשיכי דרכו של הרש"ר הירש לארץ ישראל, חלקם הצטרפו לקהילות החרדיות וסירבו להמשיך בדרכו החינוכית בטענה שהיתה זו הוראת־שעה בלבד, כחלק מן המאבק בתנועת הרפורמה. תלמידים אחרים של הרב הירש הצטרפו אל הזרם החינוכי הממלכתי־דתי, וכיום קיימים בישראל כמה בתי ספר הרואים את עצמם כנאמנים לשיטתו, ביניהם בית הספר "חורב" בירושלים, שנקרא על שם ספרו של הרב הירש המרכז את משנתו החינוכית.

על ר' אלעזר בן עזריה
חכם ארץ ישראלי שחי בסוף המאה הראשונה לספירה ובתחילת המאה השנייה. בן למשפחת כהנים מצאצאי עזרא הסופר (ירושלמי, יבמות א, ו), ועשיר מופלג אשר בבעלותו היו, ככל הנראה, גם מטעי זיתים בגליל. על עשירותו ניתן ללמוד מקביעת התלמוד כי מי שרואה את ר' אלעזר בן עזריה בחלומו, "יצפה לעשירות" (בבלי, ברכות נז ע"ב).
בזכות יחוסו, חכמתו, ומעמדו הכלכלי שימש ר' אלעזר בן עזריה כנשיא בתקופה הקצרה שבה הודח רבן גמליאל דיבנה ממעמדו (ראו לעיל א, יח), למרות היותו עול ימים באותו זמן (בן שמונה עשרה או שש עשרה, לפי מסורות שונות).
בתקופה הקצרה שבה שימש ר' אלעזר בן עזריה בתפקיד הנשיא עלה בידו להכניס שינויים בחיי בית המדרש, החל מסילוקו של שומר פתח בית המדרש, אשר לא התיר לכל אדם להיכנס לתוכו (בבלי, ברכות כח ע"א), וכלה בהכרעות חד משמעיות בהלכות שהיו שנויות בספק, וביניהן גם כאלה שהספק בעניינן החל עוד בימי שמאי והלל.
לבד מן התקופה שבה כיהן כנשיא, שימש ר' אלעזר בן עזריה בשליחות הציבור גם במגע עם הרשויות הרומיות, ומסופר שהיה בין חכמים שנסעו לרומי בשליחות העם (ספרי דברים, שיח).
בין מאמריו המפורסמים של ר' אלעזר היא הקביעה כי פיקוח נפש דוחה שבת (בבלי, שבת קלב ע"א), כי סנהדרין המוציאה להורג פעם בשבעים שנה נקראת "חובלנית" כלומר קטלנית (משנה, מכות א, י) וכי "עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה [=יפייס] את חברו" (משנה, יומא ח, ט).
רבי יהודה הנשיא כינה את ר' אלעזר בתואר המכובד "קופה של רוכלים", שכמוהו כרוכל הנושא באמתחתו דברים רבים ומגוונים, כך היה ר' אלעזר בקי במקרא, במשנה, במדרש, בהלכות ובאגדות (אבות דרבי נתן, נוסח א, יח).