אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה טו

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ,

וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ,

וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם:

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר :: ומאמרו, המופנה בעליל אל תלמידי החכמים, עוסק במערכת הזיקות הראויות ביניהם לבין תלמידיהם (מן הסתם בבית המדרש), חבריהם והאלוהים, תוך שימוש בשני מושגים: כבוד ומורא.

יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּך :: על המורה לכבד את תלמידיו בדרך שבה היה מבקש שיכבדו אותו, וכשם שכבודו יקר ("חביב") בעיניו והוא מקפיד עליו, כך יתייחס אל הכבוד המגיע להם.

והנה, בהרבה נוסחים טובים וקדומים של המסכת כתוב כאן: "יהי כבוד תלמידך חביב עליך ככבוד חברך" (והשוו לעיל: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" [ב, י]), ולפי זה כבודו העצמי של המורה איננו ממין העניין, והמאמר עוסק רק בכבוד שיש לחלוק לאחרים, תלמידים או חברים. נוסח זה נראה טוב יותר גם משום שהוא משרשר בין חלקיו הראשונים של המאמר בדרך טובה וחלקה.

וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּך :: לעומת זאת החבר, השותף להרבצת תורה או לפסיקת דין, ראוי לא רק לכבוד, שהוא דבר מובן מאליו, אלא גם למורא, כאותו מורא שחייב אדם לחוש כלפי רבו ומורו.

וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם :: ואילו מורא הרב (שלא לדבר על כבודו) שקול לא פחות ולא יותר מאשר לכבוד שמים, הוא האלוהים, ולמוראו (על "מורא שמים" ראו גם לעיל א, ג). – בכל תחום של זיקה בין־אישית דורש ר' אלעזר מן האדם להתעלות אל רמה גבוהה יותר מן המקובל או הצפוי. מדרך הטבע אדם מצפה מתלמידיו שיכבדוהו, והוא מכבד את רעיו (אך אינו חש מורא כלפיהם) וירא את מוריו (אך יראה זו אינה מגיעה לדרגת מורא שמים). ר' אלעזר מציב אפוא רף גבוה מאוד של התנהגות בפני שומעי לקחו!

הכל בזכות "את" אחת
חז"ל פיתחו את דרשת המקרא תוך העמדת חוקים וכללים שבעזרתם מצאו שפע של רעיונות חדשים בכל סיפור, פרק, פסוק, מילה ולעיתים אפילו אות בודדת. אחד מן הכללים האלה מכונה "אתין ריבויין" וכוונתו לומר כי כל תיבת "את" המצויה במקרא באה לרבות, להוסיף עליה משהו הבא יחד עמה. התיבה השכיחה הזו מצויה במקרא למעלה מ־ 7000 פעמים, וחז"ל אכן מנצלים את הופעתה כדי ללמוד רעיונות חדשים מן הכתובים, כגון "'כבד את אביך', לרבות את אחיך הגדול" (בבלי, כתובות קג ע"א), ומשמע שיש לכבד את האח כשם שיש לכבד את האב, או "'בראשית ברא אלהים את השמים', לרבות חמה ולבנה ומזלות" (בראשית רבה א, א), וכך עוד ועוד.

והנה התלמוד הבבלי (פסחים כב ע"ב) מספר על חכם בשם שמעון, או נחמיה, העמסוני, ש"היה דורש כל 'אתים' שבתורה", אחת לאחת. אבל כשהגיע לפסוק "את ה' אלהיך תירא" (דברים י, כ) פסק מסיבות ברורות מדרשתו. וכשטענו תלמידיו, "רבי, כל 'אתים' שדרשת מה תהא עליהן?" – היינו: אם אינך דורש כאן, אתה שומט את הבסיס מתחת כל הדרשות האחרות – השיב להם: "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה", על כך שאינני דורש ואינני מרבה את הביטוי "את ה' אלהיך תירא".

אבל מתברר שר' עקיבא, מגדולי הדרשנים של עם ישראל, לא הסכים לפרישה זו, "עד שבא רבי עקיבא ודרש: 'את ה' אלהיך תירא', לרבות תלמידי חכמים". דרשה נועזת זו עומדת ביסוד דבריו של ר' אלעזר בן שמוע, תלמידו המובהק של ר' עקיבא.

כבוד ומורא
שני מושגים אלו מופיעים רבות בספרות חז"ל כתיאור היחס שצריך אדם להפגין כלפי הנעלים ממנו: הוריו, מוריו, תלמידי חכמים בכלל, מלך ונשיא, ובראשם הקב"ה. התורה מצווה על כיבוד הורים ("כבד את אביך ואת אמך" [שמות כ, יב]) אך גם על גילוי יחס של יראה כלפיהם ("איש אמו ואביו תיראו" [ויקרא יט, ג]), והתלמוד הבבלי ביקש לברר מה הוא מורא ומה הוא כיבוד כשמדובר בהוריו של אדם: "מורא – לא עומד במקומו [המיוחד לו בבית המדרש], ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו [היינו אם האב וחכמים אחרים חלוקים בעניין כלשהו, אל לו לבן לצדד במתנגדים לדעתו של אביו]; כיבוד – מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס [אל הבית] ומוציא" (קידושין לא ע"ב).

הכיבוד הוא בתחום חיי היום יום והמעשה (מזון, לבוש, ניידות), ואילו המורא נראה יותר כשייך לעולם הדעת והדת. חז"ל שמו לבם גם לעובדה שבמצוות הכיבוד מקדימה התורה את האב לאם, בעוד שבמצוות המורא נזכרת האם ראשונה. ועל כך אמרו: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים [=מפנקת אותו], לפיכך הקדים הקב"ה כיבוד אב לכיבוד אם; וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שמלמדו תורה [ונוזף בו בשעת הלימוד], לפיכך הקדים הקב"ה מורא האם למורא האב" (בבלי, קידושין לא ע"א).

ובאשר לכבוד הרב ומוראו באו הדברים לסיכום ממצה בדברי הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ה, א): "כשם שאדם מצוּוה בכבוד אביו ויראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו … ואין לך כבוד גדול [יותר מאשר] כבוד הרב ולא מורא [גדול יותר] ממורא הרב … לפיכך אמרו כל החולק על רבו כחולק על השכינה … וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה … וכל המתרעם על רבו כמתרעם על ה' … וכל המהרהר אחר רבו [ומטיל בו ספק] כאילו מהרהר אחר שכינה".

על ר' אלעזר בן שמוע

הוא סתם "ר' אלעזר" הנזכר פעמים רבות בספרות התנאים, חכם ארץ ישראלי שחי באמצע המאה השנייה לספירה. ר' אלעזר היה בן למשפחת כוהנים ואחד מתלמידיו האחרונים של ר' עקיבא (בבלי, סנהדרין יד ע"א). נראה שבעקבות מרד בר כוכבא ביקש, יחד עם כמה מחבריו, לרדת מן הארץ, אך כשהגיעו אל גבולהּ התחרטו ושבו על עקבותיהם (וראו לעיל ד, יא).

לר' אלעזר בן שמוע היו תלמידים רבים (בבלי, עירובין נג ע"א), והידוע מכולם הוא רבי יהודה הנשיא, המעיד על הצפיפות הרבה ששררה בבית מדרשו של ר' אלעזר, כאשר בכל אמה מרובעת ישבו שישה תלמידים (בבלי, שם). ר' אלעזר האריך ימים, וכששאלוהו תלמידיו בזכות מה אירע לו כך אמר, בין השאר, כי מעולם לא ביקש לקצר את דרכו על ידי מעבר בבית כנסת, ומעולם לא פסע בין תלמידים היושבים בבית המדרש על פני הקרקע, כך שלא נראה כמתגאה עליהם (בבלי, מגילה כז ע"ב), והיא הדגמה נאה לכלל שמבקש ר' אלעזר ללמד בחלקם הראשון של דבריו.

אגדה מאוחרת מספרת שפעם עשה מעשה של חסד עם רומאי אשר ניצל מטביעה בים, ומאוחר יותר, כשעלה אותו רומאי לגדולה, גמל לר' אלעזר וביטל בזכותו גזירות שנגזרו על עם ישראל (קהלת רבה יא, א). לפי מסורת אחרת, המתועדת בעיקר בפיוטים לתשעה באב או ליום הכיפורים, היה ר' אלעזר בן שמוע אחד מעשרת הרוגי מלכות, שהוצאו להורג בידי הרומאים בעקבות כשלון מרד בר כוכבא.