אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה טז

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בְּתַלְמוּד,

שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן:

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר :: וגם מאמרו מופנה בבירור רק אל תלמידי החכמים.

הֱוֵה זָהִיר בַּתַּלְמוּד :: היזהר בשעה שאתה עוסק בתורה שבכתב, לומד אותה ומסיק ממנה מסקנות מעשיות להלכה, המעצבת דרך חיים וקובעת מותר ואסור. והנימוק: שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן :: מסקנה שהגעת אליה בשוגג, מתוך חוסר תשומת לב, חוסר מחשבה מספקת או אי־לימוד הנושא על מלוא היקפו ותקדימיו, גם אם אירע הדבר בשגגה, נחשבת כשמדובר בהוראת ההלכה כמעשה שנעשה במודע, בזדון (על המושגים שגגה וזדון ראו לעיל ד, ה), והעונש שבצידו קשה וחמור.

דבריו החריפים של ר' יהודה מלמדים על החשיבות הגדולה שהוא מייחס לפסיקת ההלכה, דבר שנעשה בימיו בעיקר על יסוד עיון מדוקדק בפסוקי המקרא ומיצוי העולה מהם.

זהירות בדרכים
דברי ר' יהודה בעניין הזהירות מ"שגגת התלמוד" חותמים שורה של הנחיות במסכת אבות בדבר חובת הזהירות. חובה זו נזכרת במסכתנו שבע פעמים, בהקשרים מגוונים (כמעט כולם במטבע של "הווי זהיר…"). תחילה נדרשת הזהירות בקשר לקיום מצוות שונות, כאשר כאן הכוונה לתשומת לב ולהקפדה יתרה, כגון: "הווי זהיר בקריאת שמע ובתפילה" (ב, יח). זהירות נתבעת גם מבעלי הסמכות בעם, כגון דברי אבטליון: "חכמים היזהרו בדבריכם" (א, יא). דבריו של אבטליון מדגישים את האחריות הגדולה המוטלת על החכמים ומורי הדור, וזו דורשת מהם הקפדה יתירה על כל היוצא מפיהם. והנה, כשני דורות לאחר אבטליון מצביע ר' אליעזר על צידה השני של המטבע וממליץ לכל אדם להיזהר ממגע קרוב יתר על המידה עם עולם החכמים: "והווי זהיר בגחלתן שלא תיכווה" (ב, טו). ואחרונה: מידת הזהירות היא מידה ראויה גם ביחסים שבין האדם לבין השלטונות בכלל, ועל כן "הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן" (ב, ג).
לזהירות ניתן מקום מרכזי בספרות המוסר היהודית לדורותיה, אשר ראתה בזהירות מידה מן התכונות הרצויות של נפש האדם ודרך להתקרב אל האלוהים. למשל, במאה השמונה־ עשרה הקדיש החכם האיטלקי, ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל), שלושה פרקים מספר המוסר המפורסם שלו, "מסילת ישרים", למידת הזהירות ולדרכי קניינה. רמח"ל רואה במידת הזהירות שלב ראשוני, אך חשוב והכרחי, בסולם ההתקדמות הרוחנית של האדם, וזאת בעקבות מאמר המיוחס לר' פנחס בן יאיר (בבלי, עבודה זרה כ ע"ב): "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה וכו'". וכך כותב רמח"ל בפתיחת דבריו למידת הזהירות (פרק ב): "הנה עניין הזהירות הוא, שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו. כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא? לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס ושלום, ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפילה … וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר, אשר סכנתו ודאי עצומה, ורעתו קרובה מהצלתו…".
בהזכירו דרכים והליכות התכוון רמח"ל בוודאי להתנהגות ולאורח חיים דתי ומוסרי, אך דבריו אודות הזהירות הנדרשת מן האדם מקבלים בימינו משמעות חדשה וכואבת לאור המציאות הטראגית של תאונות דרכים, המכה ללא רחם. למרבה הצער, גם מספרם ההולך וגדל של הפצועים וההרוגים לא הצליח להגביר את המודעות לזהירות הנדרשת גם בדרכים הפיסיות. הוו זהירים בלכתכם ובנסיעתכם בדרך – היתה מסכת אבות אומרת – כי שגגה בכביש תוצאותיה כזדון.

יש תלמוד ויש תלמוד
ר' יהודה מדבר על "תלמוד" ועל "שגגת תלמוד" שתוצאתה חמורה. אך למה כוונתו כשהוא אומר "תלמוד"? כל יודע ספר יתמה מן הסתם על שאלה זו וימהר להצביע על אותה יצירה רבת כרכים העומדת על מדפים רבים, התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, המכונה גם "גמרא", ויניח כי בזה עוסק החכם. אך ראוי להיזהר! התלמודים – הבבלי והירושלמי (שלא נערך בירושלים אלא בגליל, אך נקרא בשם זה מתוך כבוד לעיר הקודש) – מאוחרים מאות רבות של שנים מן המשנה וממסכת אבות. הם מתבססים אמנם על המשנה, מרחיבים אותה ומבארים אותה, דנים בפרטיה ומשלימים אותה לכיוונים שונים, אך זמן עריכתם הסופית במאות הרביעית והחמישית לספירה.

לעומת זאת, המושג "תלמוד" נדיר עד מאוד בתורתם של התנאים, הלוא הם חכמי שתי המאות הראשונות לספירה, יוצרי המשנה. במסכת אבות, למשל, מצאנו את הביטוי "תלמוד תורה" (כגון ב, ב), אלא שזה משמש ככינוי כללי לעיסוק אינטלקטואלי בתורה ובמסורת בכלל, ואין הוא מכוון אל ציטוט מתוך חיבור מוגדר כלשהו. פעם אחת גם פגשנו את הצירוף "תלמוד לומר", וזאת דווקא כמבוא לציטוט פסוק מן התנ"ך (לעיל ג, י) שאותו לומדים ובו עוסקים. גם בשאר חלקי המשנה נמצא מעט "תלמוד לומר" כמבוא לציטוטי פסוקים (כגון סוטה ה, ה) או "תלמוד תורה" כמונח כללי ובלתי מוגדר (כגון פאה א, א).
וחוזרת השאלה למקומה: למה התכוון ר' יהודה בדברו על "שגגת תלמוד"? מסורת קדומה מספרת על רבן יוחנן בן זכאי (בן המאה הראשונה [לעיל ב, ט]) שלמד כל מה שניתן ללמוד, ובראש ובראשונה "מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות" (בבלי, סוכה כח ע"א). משמע, שכבר בזמנו היה בצד המשנה גם עיסוק שנקרא בשם "תלמוד". ונראה לפרש שהכוונה להסקת מסקנות הלכתיות מן התורה שבכתב, דבר שנעשה בשלב זה על פה. בהקשר זה אכן עשויה שגגה לגרום לחטא ולעבירה, שהרי מדובר בעיצוב דרך חיים שיש בה מותר ואסור, ועל כן יש להיזהר בעניין זה עד מאוד.

על ר' יהודה
הוא ר' יהודה בר אילעי, חכם ארץ ישראלי שחי במאה השנייה והיה בין תלמידיהם של ר' טרפון ור' עקיבא. מקום מושבו העיקרי היה באושא (מזרחית לחיפה של היום, לא רחוק מן הקיבוץ הקרוי בשם זה), שבה נוסד בעקבות מרד בר כוכבא וחורבן יבנה מרכז יהודי חדש. החכמים שנתכנסו באושא חלקו כבוד לר' יהודה, על שם שהיה "בן עיר" זו (שיר השירים רבה ב, ג), והוא מכונה כמה פעמים בתואר "ראש המדברים בכל מקום" (בבלי, שבת לג ע"ב).

נראה שר' יהודה זכה לכינוי זה בשל מעמדו המיוחד בעיני השלטון הרומאי, מעמד שקנה לו בזכות עמדותיו המתונות ביחס למלכות זו. בויכוח אודות טיבה של מלכות רומי אמר: "כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות" (שם). ר' יהודה נזכר רבות במשנה ואין לך כמעט מסכת ששמו לא מצוי בה. יש המייחסים לו גם אחד ממדרשי התנאים, מדרש על ספר ויקרא הקרוי בשם "סִפְרָא" (בבלי, שבת קלז ע"א). באשר לחייו האישיים מסופר כי היה אביון מרוד וכי הוא חלק מעיל אחד עם אשתו; היא לבשה אותו כשיצאה לרשות הרבים והוא התכסה בו כשעמד בתפילה (בבלי, נדרים מט ע"ב). מסורות שונות מתארות אותו כאדם שנהג בדרכי החסידות, כגון שהיה מבטל לימוד תורה כדי להשתתף בלוויית המת או בטכסי הכנסת כלה (בבלי, כתובות יז ע"א). על פי מסורת מאוחרת מצוי קברו סמוך לעיר צפת של היום.