אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה יב

חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם.

גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ.

בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הַדֶּבֶר מִתְרַבֶּה. בָּרְבִיעִית, וּבַשְׁבִיעִית וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.

בָּרְבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית.

בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁית.

וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי פֵרוֹת שְׁבִיעִית.

וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, מִפְּנֵי גֶזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים:

לאחר כמה וכמה רשימות של עשרה או שבעה פריטים, עוברת מסכת אבות מכאן ואילך אל רשימות של ארבעה פריטים.
הראשונה שבהן מתקשרת אל קודמתה, ושתיהן עוסקות בחטאים ובעונשיהם. – בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הַדֶּבֶר מִתְרַבֶּה:: בארבעה מועדים מכה הדֶבֶר בעוצמה גדולה במיוחד, אחד מהם חל בכל שנה ושלושה מתרחשים במועדים קבועים במהלך מחזור שבע שנות השמיטה. כזכור, הדֶבר נזכר במשנה הקודמת כעונש על "פירות שביעית". ואלה הם המועדים:
בָּרְבִיעִית, וּבַשְּׁבִיעִית וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה :: והולכת המשנה ומפרטת תוך הסבר:
בָּרְבִיעִית – מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית :: בשנה הרביעית למחזור השמיטה בא הדֶבר כעונש על אי קיום מצוות מעשר עני שזמנה בשנה השלישית (ראו להלן).
בַּשְּׁבִיעִית – מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁית :: בשנת השמיטה עצמה בא הדֶבר כעונש על אי קיום מצוות מעשר עני שזמנה בשנה השישית.
וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית – מִפְּנֵי פֵּרוֹת שְׁבִיעִית :: במוצאי שנת השמיטה, היינו בראשית השנה הראשונה שלאחריה, מכה הדֶבר בעטיו של מי שסחר בפירות שנת השמיטה במקום להפקירם לכול, שהיא מצוות שנת השמיטה.
וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה – מִפְּנֵי גֶּזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים :: ובכל שנה ושנה, לאחר חג הסוכות (הוא "החג", חג האסיף, המסמל בארץ ישראל את סוף התקופה החקלאית), בא הדֶבר כעונש על אי קיום המצוות הקשורות במתנות הראויות להינתן לעניים מן היבול (ראו להלן).

מחלוקת של אחת לשבע שנים
במדרש ויקרא רבה (א, א) נדון הפסוק מתהילים (קג, כ), "גיבורי כוח עושי דברו", ועליו נאמר: "במה הכתוב מדבר? אמר ר' יצחק: בשומרי שביעית הכתוב מדבר. בנוהג שבעולם, אדם עושה מצווה ליום אחד, לשבת [=שבוע] אחת, לחודש אחד, שמא לשאר ימות השנה? וזה [החקלאי] רואה את שדהו בלתי מעובד ואת כרמו בלתי מעובד ונותן ארנונא [=מיסים למלכות] ושותק. יש לך גיבור גדול מזה?" (המקור חלקו בארמית).
מאמר זה מצביע על הקושי הגדול של קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה בתקופת חז"ל, לנוכח המצב הכלכלי הקשה והמיסים הכבדים שהוטלו על יושבי הארץ. מסתבר שקושי זה לבש פנים נוספות במהלך הדורות, כולל בארץ ישראל (ובמדינת ישראל) של הדורות האחרונים.
לפי חוקת התורה יש להשבית את עבודת האדמה למשך שנה אחת מדי שבע שנים: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ … שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור… שנת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כה, ד־ה).
משלהי תקופת חז"ל ועד לראשית היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל (בסוף המאה התשע־עשרה) לא עמדה סוגיה זו בראש דאגתה של היהדות, שרובה ככולה ישבה בגולה. אך עם הקמת המושבות הראשונות שהתבססו בראש ובראשונה על עבודת האדמה, נוצר הצורך לשוב ולדון בסוגיה זו, אשר סיכנה את עצם קיומה של ההתיישבות היהודית.
כבר בשנת השמיטה תרמ"ט ( 1889 ) נדרשו לסוגיה זו כמה מגדולי הדור של אותם ימים, וביניהם הרב שמואל מוהליבר ( 1824 ־ 1898 ), שמצאו פתרון הלכתי לבעיה זו על ידי מתן "היתר מכירה" לקרקעות הארץ.
על פי ההיתר, שהיו לו תקדימים מצומצמים עוד קודם לכן, נמכרות הקרקעות לנוכרי למשך שנת השמיטה, וכך ניתן להמשיך ולעבד אותן (בתנאים מסוימים) גם במהלך השנה, ומהרבה בחינות הוא דומה למכירת חמץ בפסח לנוכרים.
בשמיטות הבאות התחזק עוד יותר כוחו של היתר המכירה, אשר קיבל את אישורם של רבנים נוספים, כשהמפורסם בהם היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי של ארץ ישראל והמושבות ( 1865 ־ 1935 ), אשר הביע את רגישותו הרבה למצוקתם של החקלאים ואת חרדתו לעתידו של היישוב, אם לא תותר מכירת הקרקע בשנת השמיטה. הרב קוק אף כתב חיבור בשם "שבת הארץ" המוקדש לבירור מכלול ההיבטים של סוגיה זו.
"היתר המכירה" לא היה, ועדיין איננו, מוסכם על הכול, והועלו כנגדו טיעונים הלכתיים כבדי משקל. למען האמת, גם תומכיו המובהקים של ההיתר לא התירו שימוש גורף בו ללא אבחנה, והם התנו אותו בבחינה מעמיקה של המציאות.
לפיכך, לפני כל שנת שמיטה נדרשת בדיקה מחודשת של המצב בארץ, לפני הכרעה הלכתית ספציפית עבור כל שנה ושנה. וכך כתב הרב קוק: "כל דבר ההיתר הוא באמת רק מפני הדחק העצום, ובתורת הוראת שעה … מפני שכל מגמתנו היא להגן על היישוב שכבר נשתכלל, שלא ייהרס" (משפט כהן, עמ' קמז).
לא נוכל לדון בהקשר זה בסוגיה המורכבת מבחינה הלכתית והשקפתית, אך יש להצטער בגינה וגם לשמוח. להצטער על שהיא הפכה בעיקר לזירת התגוששות בין ציבורים שונים במדינת ישראל על שליטה במוקדי כוח וכלכלה, אך לשמוח שהיא מתרחשת רק אחת לשבע שנים. "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך" (ויקרא כ, ג), אך בשנה השביעית, ובעיקר לקראתה, שנה האמורה להיות "שנת שבתון" עבור האדמה (שם, פסוק ה), לא שובתת החברה הישראלית מויכוח מר וחריף בעניין זה.

המעשרות: ראשון, שני ועני
מתוך קריאה בדיני תורה שונים קבעו חז"ל כי על החקלאי (בארץ ישראל, אך לא מחוץ לה) להפריש מיבולו שנה בשנה עשרים אחוזים: מעשר ( 10% ) הניתן ללויים המשמשים בקודש (והם נותנים ממנו חלק לכוהנים), ומעשר נוסף המיועד לקבוצות אחרות בחברה: בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית (מתוך שש השנים שבמחזור שבע שנות השמיטה) יש להביא את המעשר הזה, הקרוי "מעשר שני", אל ירושלים ולאכול אותו שם בטהרה (דברים יד, כב־כז). כך, כמדומה, ביקשה התורה לחזק את מעמדה של עיר הקודש ואף לסייע לכלכלתה.
בשנה השלישית והשישית הוא קרוי "מעשר עני", והוא ניתן לחלשים שבחברה: "הלוי … והגר והיתום והאלמנה" (שם, פסוק כט). (בשנה השביעית, כמובן, אין מקום לכל זה, משום שאין מעבדים בה את האדמה וכל יבולה של שנה זו הוא הפקר לכול.)
נראה כי הפרשת המעשרות לא בוטלה עם חורבן בית המקדש וירושלים, והיא המשיכה לנהוג תקופה ממושכת גם בימי חז"ל. (היום היא נעשית רק באופן סמלי; ראו לעיל ג, יז.)
אכן, מטלה לא קלה מבחינה כלכלית, כיוון שעלינו לזכור כי בצד כל אלה צריך היה החקלאי גם לשמור את דיני השמיטה, כמתואר להלן, וכן לשלם את מסיו לשלטון המקומי וכן לשלטון הזר (הרומאי או הביזנטי), ועל כן לא נתפלא לגלות כי היו לא מעטים אשר התעלמו מצו זה של התורה – במיוחד כשמדובר היה במעשר עני, זה שיועד לחלשים שבחברה – וכנגדם מדברת המשנה בתוקף.
הוא הדין גם ב"מתנות עניים" הנזכרות במשנתנו. הכוונה ל"לקט שכחה ופאה" – היינו, האיסור ללקט את השיבולים הנופלות מיד הקוצר בשעת הקציר, האיסור לחזור אל השדה כדי לקחת מה שנשכח בו והחובה להותיר פינה ("פאה") בשדה שאין קוצרים אותה.
גם אלה נועדו לרווחתן של השכבות החלשות שבחברה, וגם כאן נראה שהיו כאלה שניצלו את חולשתן של אותן שכבות כדי להתעלם מחובתם לסייע להן.
וגם אם נניח לרגע את האיום במכת הדבר דווקא, נצטרך להודות כי תוצאותיה של התעלמות החברה מחובתה לסייע לחלשים שבה עלולות להיות הרות אסון ולפגוע בכולה.