אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה יד

רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם.

וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָה לְהִתְקַיֵּם:

רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם :: כל אסיפה, התאגדות או התכנסות (וזה פירוש "כנסייה" כאן, כמו גם לעיל ג, יד) אשר מטרתם למלא את רצון האלוהים ותוכניתו בעולם (על הביטוי "לשם שמים" ראו לעיל ב, יז).

סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם :: כנסייה כזו עתידה להתבסס, להחלטותיה יהיה קיום והיא אף תשיג את מטרותיה.

והיפוכו של דבר: כנסייה שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם :: חייה קצרים יהיו והיא לא תותיר רושם של ממש על תולדות עם ישראל או תרבותו.

במדרש אבות דרבי נתן (נוסח א, מ) מביאים כדוגמא: "אי זו כנסייה שהיא לשם שמים? כגון כנסת ישראל לפני הר סיני. ושאינה לשם שמים? כגון כנסייה של דור הפלגה", היינו התאספותם של דור בוני מגדל בבל (בראשית פרק יא). עם זאת יש לשאול האם ייתכן שר' יוחנן מכוון בדבריו אל כנסייה מסוימת שהיה עֵד לה בזמנו. על כך אין בידינו בשלב זה של המחקר להשיב.

סנדל מה הוא
המילה "סנדל" היא מן המילים ששאלה העברית מן היוונית sandalon , והוא מנעל שעיקרו סוליית עור עבה (או סוליית עץ) שנקשרה אל כף הרגל בחבל או בקש וכדומה. המשנה מכירה גם "סנדל המסומר" (שבת ו, ב) וכן סנדלים שיש להם עקב וכאלה בלא עקב (יבמות יב, א), ללמדנו שגם בתקופה הקדומה היו סנדלים מסוגים שונים, איש איש (וכן אישה אישה [יומא ח, א]) לפי טעמו וצרכיו.

בשל צורתו של הסנדל ניתן שם זה גם לאחד מסוגי הדגים, וכן מכונה בשם "סנדל" נפל של עוּבר בשלבים ראשונים של התפתחותו (משנה, בכורות ח, א). עושה הסנדלים הוא, כמובן, הסנדלר, אלא שעם הזמן נעשה זה לכינויו של בעל מלאכה העוסק בייצור ובתיקון נעליים בכלל, על כל צורותיהן, וגם במוצרי עור אחרים, כגון תיקים. מקצוע זה הולך ונעלם מנוף חיינו, הרבה בשל עליית רמת החיים, ואת מקום הסנדלר תפס המסַנדל, מי שכובל מכוניות החונות במקומות אסורים על ידי חיבור מתקן מיוחד לגלגליהן.

חכם שהוא סנדלר?
בהחלט כן!! אם נפרש את הכינוי "הסנדלר" על מקצועו של ר' יוחנן (ולא על מוצאו [ראו לעיל]) הרי שלפנינו דוגמא נוספת של חכם שהתפרנס ממעשה ידיו. לעיל שמענו על יחסם האוהד מאוד של חכמים אל המלאכה (א, י), ומסתבר שלא רק נאה דרשו אלא גם נאה קיימו. הם קבעו שהאב לא רק חייב ללמד את בנו תורה, אלא שמוטל עליו אף ללמדו מלאכה (בבלי, קידושין כט ע"א). ומוסיפים החכמים (שם) ואומרים, שאב שאינו מלמד את בנו מלאכה כאילו לימדו "ליסטות", היינו את מלאכת הגנבים והשודדים.

ואכן, המקורות מלמדים על חכמים רבים שהכנסתם באה להם מעמל ידיהם: חלקם היו חייטים (כגון ר' יהודה [בבלי, בבא בתרא קסד ע"ב]) או עובדי אדמה (כגון אבא חלקיה [בבלי, תענית כג ע"ב]) וכן מצאנו ביניהם גם נחתום (ר' יהודה [בבלי, בבא בתרא קלב ע"א]), נפח (ר' יצחק [בבלי, סנהדרין צו ע"א]) ובורסקאי, כלומר מעבד עורות (בן חלפתא [בבלי, שבת מט ע"ב]). על ר' יהושע בן חנניה (ראו לעיל ב, טז) מסופר שקירות ביתו שחורים היו ומכוסים בפיח בשל עמלו בנפחות או בעשיית פחמים (בבלי, ברכות כח ע"א).

דמות מפורסמת אחרת, שאמנם אינה נזכרת במסכת אבות, הלוא הוא חוני המעגל, נקראה בשם זה ככל הנראה על שם מקצועה: הידוק טיט על גגות בתים באמצעות כלי הקרוי מעגילה (משנה, מועד קטן א, י). הקביעה כי חוני כונה בשם "המעגל" תודות לעיגול ששרטט סביבו על הקרקע (בלשון המשנה: "עג עוגה"), בשעה שתבע בתפילתו שירדו גשמים (משנה, תענית ג, ח), נראית כדרשה על כינויו זה. ובאשר ל"סנדלר", הוא עושה הסנדלים, ראוי להזכיר כי הוספת רי"ש לשמו של בעל מלאכה מצאנו גם בקשר ל"נחתומר" (ירושלמי, בבא בתרא ב, ג) הוא הנחתום, האופה.

בית כנסת, כנסייה וכינוסים
"כנסייה" בלשון חז"ל איננה "בית כנסת" אלא כינוס, אסיפה (וכן הוא לעיל ג, יד). "כנסייה" כזו ניתן לקיים בכל מקום, בפינת הרחוב או בבניין המיוחד לכך. "כנסייה" בלשון חז"ל גם איננה קשורה כלל למוסד הנוצרי המוכר כיום בשם זה (ובמדרש שמות רבה כא, ד אף נאמר: "בשעה שישראל מתפללין אין אתה מוצא שכולן מתפללין כאחד [=יחד], אלא כל כנסייה וכנסייה מתפללת בפני עצמה").
"בית הכנסת" קשור בלשוננו ובמחשבתנו למקום שבו מתכנסים לתפילה או לקיום אירועים אחרים שהם בעלי אופי דתי, כגון שיעורי תורה, טכסי בר ובת מצווה, ברית מילה ועוד. אך לאמיתו של דבר, השם "בית כנסת" מעיד על כך שמטרתו הראשונית היתה שונה: מקום של התכנסות, שבו נתקיימו כל המוסדות אשר כל ציבור, בכל זמן ומקום, צריך להם: מפגשים לצורך דיון בצורכי ציבור, מושב בית הדין, מכירת מזוזות ותפילין, סעודות חגיגיות, בית ספר לתינוקות, בית מדרש למבוגרים, הלנת אורחים חסרי ממון, וגם – ולאו דווקא כדבר הראשון במעלה – מקום שהתקיימו בו תפילות הציבור. ניתן להגדיר את בית הכנסת הקדום כמעין בית עם, מרכז תרבות, מתנ"ס של היום.

אחת הכתובות הראשונות המעידות על קיומו של בית כנסת היא "כתובת תיאודוטוס" הכתובה יוונית והמעידה על קיום בית כנסת ("סינגוגיֵ" [=התכנסות]) בירושלים, אשר נועד למפגשים שבהם קרא הציבור בתורה, למד את המצוות והלין אורחים שעלו לרגל מן הנכר. התפילה לא נזכרת כאן כלל, כנראה משום שכל עוד עמד בית המקדש על תילו, התמצתה עיקר הפעילות הדתית בהקרבת קרבנות. רק לאחר חורבן המקדש עלתה מאוד חשיבותו ומרכזיותו של מוסד התפילה, ובית הכנסת הפך מדרך הטבע להיות המקום שבו התקיימה.

הארכיאולוגים גילו בתי כנסת במרחבי ארץ ישראל ובעולם היהודי כולו, ועד היום קשה לדמות קהילה יהודית שאין מוסד זה מצוי בה. ומעניין שברוב הקהילות היהודיות בתפוצות (ובמקצת מבתי הכנסת שבארץ) חזר בית הכנסת למלא הרבה מתפקידיה של "הכנסייה" הקדומה: יש בו בית ספר, מרכז ספורט, אולם שמחות, גן ילדים, חנות לתשמישי קדושה, וכן – אל נשכח – גם מקום לתפילה…

על ר' יוחנן הסנדלר
חכם ארץ ישראלי שחי ופעל באמצע המאה השנייה לספירה. הוא נולד באלכסנדריה שבמצרים (ירושלמי חגיגה ג, א), והיה תלמידו ושמשו של ר' עקיבא (בבלי, ברכות כב ע"א). כשנאסר ר' עקיבא בידי הרומאים מצא ר' יוחנן דרך להגיע אליו אל בית הסוהר ולבקש את דעתו בסוגיות הלכתיות שונות (ירושלמי יבמות יב, ה). בשל המצב המדיני והכלכלי ששרר בארץ אחרי מרד בר כוכבא ביקש ר' יוחנן, יחד עם חכמים אחרים, לרדת לבבל, אך בעומדו על גבול ארץ ישראל התחרט ונותר בארץ (וראו לעיל ד, יא). רק מעט מתורתו מצוטט בספרות חז"ל, ובמשנה כולה הוא נזכר רק עוד שלוש פעמים. על פי מסורת מימי הביניים מצוי קברו במירון, בסמוך לקברו של ר' שמעון בר יוחאי. ובאשר לכינויו "הסנדלר": יש הסבורים שמדובר במלאכה שהתפרנס ממנה, עשיית סנדלים, אך יש הסבורים כי שיבוש הוא מתיבת "האלכסנדרוני", על שם מוצאו.