אביגדור שנאן: אבות פרק ה משנה ב

עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו,

שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל:

עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם עַד נחַֹ :: והם מנויים בהרחבה בבראשית פרק ה: אדם, שת, אנוש (ובזכותו קרויים אנו בני אנוש), קינן, מהללאל, ירד, חנוך (שנלקח לשמים בהיותו צעיר לימים מבלי שמת), מתושלח (הזקן מכל בני האדם שחיו אי פעם), למך ונח.
ומדוע טרחה התורה לפרט כל זאת? כדי לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל :: הפירוט בא להצביע על סבלנותו הרבה של האלוהים, שלמרות חטאיהם הרבים של כל הדורות האלה, אשר שבו והכעיסו אותו עוד ועוד, המתין להם שמא יחזרו בתשובה, עד שקץ בהם והביא עליהם את המבול כעונש. נצלו ממנו רק נח (שהיה "איש צדיק תמים בדורותיו" [בראשית ו, ט]) ובני משפחתו.
דברי המסכת מסתמכים על מסורות שונות הנזכרות בספרות חז"ל, אף שאין להן יסוד ברור במקרא, ושעל פיהן היו כל הדורות שבין אדם לנח דורות של רשעים (כגון בראשית רבה כג, ז).

נח ואותנפישתים
באפוס הבבלי המפורסם "עלילות גלגמש", שזמנו מן האלף השלישי לפני הספירה, מסופר שקול שאונם של בני התמותה הפריע את מנוחתם של האלים, ועקב כך החליטה מועצת האלים להביא מבול על העולם.
האל אֶאָה, אשר חשש שמעתה לא יישאר מי שיספק את צורכיהם הפיזיים של האלים, מגלה את החלטת המועצה לאדם בשם אוּתְנַפִישְתִּים ומצווה עליו לבנות ספינה כדי להינצל בה מן המבול. אל תוך הספינה, שצורתה היתה כצורת קובייה ונחלקה ל־ 63 תאים, העמיס אותנפישתים את אוצרותיו, את משפחתו ובעלי חיים מכל המינים.
המבול השחית את הארץ לבלי היכר, ובחלוף שבעה ימים נרגעה הסערה, והספינה נחה על אחד ההרים. לאחר המתנה של שישה ימים, שילח אותנפישתים ביום השביעי שלושה עופות (יונה, סנונית ועורב) כדי לדעת אם יבשו המים מעל פני האדמה. בסיום הסיפור, עם צאתו מן הספינה, הקריב אותנפישתים קרבן תודה לאלים.
בצד הדמיון הרב שבין עלילת הסיפור הזה ובין סיפור המבול המקראי – עדות לשימוש שעשתה התורה גם במסורות שקדמו לעליית עם ישראל על הבמה ההיסטורית – מזדקרים לעין גם הבדלים חשובים.
כך, למשל, בעוד שבסיפור המסופוטמי הסיבה למבול נעוצה ברעש אשר הפריע לאלים לישון, בסיפור התורה ההנמקה היא מוסרית: "ותשחת הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו, יא). גזירת המבול לפי זה היא בבחינת משפט צדק: האל מביא על החוטאים את העונש הראוי להם, מידה כנגד מידה, כאשר ההשחתה המוסרית היא זו שהובילה להשחתה הפיזית.
זאת ועוד: הצלתו של נח לא נבעה מתלותו של האל בשירותיו, אלא בשל צדקתו, ולא ראוי שצדיק ייספה בעוונם של רשעים. קביעתה של המשנה, הרואה בהתנהלותו של הקב"ה סביב אירועי המבול ביטוי לדרכו המוסרית, הענשת הרשעים והצלת עושי הטוב, עולה, כמובן, מן הסיפור המקראי, אך היא מתחדדת יותר לאור השוואתו אל מקבילתו המסופוטמית.