אביגדור שנאן: אבות פרק ה משנה ד

עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם,

לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:

עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ וְעָמַד בְּכֻלָּם :: על פי המקרא רק סיפור העקידה היה ניסיון שבו הועמד אברהם (ובראשו המילים: "אחר הדברים האלה והאלהים ניסה את אברהם" [בראשית כב, א]), אך קדמונינו קבעו שאברהם עמד בעשרה ניסיונות שונים, כשהעקידה היא רק אחד מהם, ובדרך כלל גם האחרון שבהם ושיאם (לפירוט ראו להלן).

וכל כך למה? לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ :: אלוהים העמיד את אברהם בסדרה קשה וארוכה של ניסיונות כדי לפרסם ברבים, כדי להודיע לכול, את גדולתו של אברהם, אשר עמד בהצלחה בניסיונות אלו, וכך להסביר ולנמק את החיבה המיוחדת שחש כלפיו, חיבה שבאה לידי ביטוי בברכות הרבות שהרעיף עליו: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך … ונברכו בך כל משפחות האדמה" (שם, פסוק ג) ועוד כיוצא באלה.
על גדולתו של אברהם דיברה גם המשנה הקודמת.

מה הם עשרת הניסיונות?
מה הם עשרת הניסיונות? בספרות הבית השני ובספרות חז"ל אנו מוצאים מגוון רחב של התייחסויות אל קורות חייו של אברהם. מקורות רבים שבים ומספרים את סיפוריו כשהם מרחיבים את הסיפור המקראי ומוסיפים עליו עוד ועוד.
כך, למשל, בניגוד לספר בראשית שאיננו מספר דבר על קורות חיי אברהם קודם ליציאתו ללכת ארצה כנען (בראשית יא, לא ואילך), מקורות רבים – כולל ספר היובלים, שנתחבר עוד במאה השנייה לפני הספירה – יודעים לספר על לידתו ועל ילדותו, על התקרבותו לאמונה באלוהים, ועל הריסת (או שריפת) האלילים שאביו תרח עבד להם (יובלים פרק יב; בראשית רבה לח, יג).
במסגרת זו אף מסופר על המלך הרשע של אותם ימים, נמרוד (ראו בראשית י, ח־ ט), שניסה להרוג את אברהם עם לידתו, משום שהחוזים בכוכבים בישרו לו את דבר לידת הילד המופלא הזה, ובשל כך נאלץ אברהם להסתתר שנים רבות במערה.
כן מסופר על נמרוד שהשליך את אברהם אל כבשן האש כעונש על הריסת האלילים של בית אביו, אך הוא ניצל משם בעזרת מלאכי שמים.
מסורות אלה ודומותיהן באות להצדיק את בחירת אלוהים באברהם, כמי שיפיץ את אמונת הייחוד בעולם, אך אין להן בסיס מוצק בסיפור המקראי.
נראה שכדי לנמק את הבחירה באברהם נולדה עוד בימי הבית השני גם המסורת הטוענת כי הוא עמד בשורה ארוכה של ניסיונות, אשר הוכיחו את נחישותו לעבוד את האלוהים בכל תנאי, ואת אמונתו המוצקה לנוכח כל קושי ומשבר.
כבר ספר היובלים יודע לספר כי אברהם עמד בעשרה ניסיונות (יט, ח) וכי "אלוהים ידע כי נאמן אברהם … כי ניסהו בארצו וברעב וינסהו במלכים וינסהו עוד באשתו בהילקחה ממנו ובמילה וינסהו בישמעאל ובהגר אמתו כאשר שילחם ובכל אשר ניסהו נמצא נאמן, ולא קצרה רוחו ולא בושש לעשות כי נאמן היה ואוהב את ה'" (יז, יז). נראה שנרמזים כאן שבעה־שמונה אירועים מקראיים, שבהם נתגלתה אמונתו המוצקה של אברהם במלוא תפארתה:
( 1) יציאתו מחרן;
( 2) הרעב שבגינו ירד למצרים;
( 3) מלחמתו בארבעת המלכים אשר שבו את לוט בן אחיו;
( 4) לקיחת שרה בידי פרעה (בראשית יב) ואבימלך (בראשית כ);
( 5) הצורך למול בגיל מבוגר;
( 6) התנהגותו הסוררת של בנו בכורו, ישמעאל (בראשית כא, ט);
( 7) גירוש הגר מביתו.
על אלה יש להוסיף את סיפור העקידה.
מסכת אבות קובעת, בלי לפרט, כי מדובר ב"עשרה ניסיונות", ואם אין זה רק מספר כללי, עגול ובלתי מחייב (ראו לעיל ה, א), הרי שמוטל עלינו למצוא עשרה כאלה במסופר על אברהם, משימה שמקורות רבים – מתקופת חז"ל ואחריהם – נטלו בה חלק:
החל באבות דרבי נתן (נוסח א, לג; נוסח ב, לה),
המשך במדרשים אחרים (כגון מדרש פרקי דרבי אליעזר, פרקים כו־ל)
וכלה בפרשני המסכת, כגון הרמב"ם (מצרים, המאה הי"ב)
או רבנו יונה מגירונדי (ספרד, המאה הי"ג).
כל מקור ורשימתו שלו, ובסך הכול נמנים במקורות כולם ארבעה־עשר ניסיונות שונים:
( 1) השנים שבהן הסתתר אברהם במערה לאחר לידתו כדי להימלט מחרבו של נמרוד;
( 2) השלכתו של אברהם אל כבשן האש והצלתו ממנה בידי מלאכי האלוהים;
( 3) הצו לעזוב בית הורים ומולדת וללכת אל ארץ כנען;
( 4) הרעב בארץ ישראל שבעטיו ירד אברהם למצרים;
( 5) לקיחת שרה בידי פרעה;
( 6) המלחמה בארבעת המלכים;
( 7) ברית בין הבתרים שבה ביטא אברהם את אמונתו בהבטחת ה' לתת לו בן;
( 8) לקיחת הגר לאישה;
( 9) ברית המילה;
( 10 ) לקיחת שרה בידי אבימלך;
( 11 ) גירוש ישמעאל;
( 12 ) גירוש הגר;
( 13 ) עקידת יצחק (בראשית כב);
( 14 ) מות שרה וקניית מערת המכפלה (בראשית כג).
למרבית המקורות משותפת התפיסה שהאחרון שבניסיונות, וגם הקשה שבהם, היה סיפור העקידה: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" (בראשית כב, ב).
מקורות אחדים (כגון בראשית רבה נה, ז) מקשרים צו זה אל מה שנתפס כניסיון המקראי הראשון, "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (יב, א). הביטוי "לך לך" מופיע במקרא רק בשני פסוקים אלה, ובשניהם מצטווה אברהם ללכת אל מקום שטרם נודע לו בדיוק מה הוא.
בשתי אמירות אלה גם מנסח האלוהים את דבריו בהדרגה, מן הקל יותר אל הקשה. מסתבר שפתיחת סיפור העקידה בקביעה כי בניסיון המדובר, צבעה בסופו של דבר את כל קורות חייו של אברהם, מ"לך לך" הראשון עד ל"לך לך" האחרון.

אברהם ואיבראהים
כשבאים הלויים בתקופת שיבת ציון (נחמיה ט, ו־ח) לסכם את תולדות העולם וישראל הם פותחים בפנייה לאלוהים ואומרים: "אתה הוא ה' לבדך, אתה עשית את השמים, שמי השמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עליה … אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית…", ללמדך על המקום המרכזי שתופסת במחשבת המקרא דמותו של אברהם, כראשון מייחדי ה', המונותיאיסטים, בעולם.
גם יהושע בן נון, בבואו לסכם את תולדות העם (יהושע כד, ג) פותח ביציאת אברהם מחרן. אברהם שב ונזכר בגדולתו גם בדברי הנביאים (כגון ישעיה נא, ב: "הביטו אל אברהם אביכם … כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו") והמשוררים (כגון תהילים קה, מא־מב: "פתח צור ויזובו מים … כי זכר את אברהם עבדו"), ודמותו שבה ונדונה במקורות רבים שנכתבו מאז חתימת המקרא ואילך, בעם ישראל ומחוצה לו גם יחד.
בין אלה יש להזכיר את הדת המוסלמית, שירשה מן היהדות את ההערצה לדמותו של אברהם. איבראהים, כשמו המוסלמי, מכונה בקוראן בשם "ח'ליל אללה" (=ידיד האלוהים) ומשמו גזור גם שם העיר שבה נקבר, אל ח'ליל, היא חברון.
(היש קשר בין שם זה לבין תיבת "חבֵר" המהדהדת בשם העיר העברי?) בסוּרה השלושים ושבע שבקוראן מובא סיפור הניסיון האחרון, סיפור העקידה, בעיבודו המוסלמי, ועל פיו משתפים הבן והאב פעולה במילוי מצוות האלוהים.
הקוראן איננו נוקב בשמו של הבן, אך המסורת המוסלמית טוענת שבישמעאל המדובר (ועליו ראו גם לעיל ד, ו), ולזכר אירוע זה נחוג "חג הקורבן" (עיד אל־אדחא) במשך ארבעה ימים בחודש האחרון של השנה המוסלמית.
הפולמוס היהודי־מוסלמי נסוב במשך דורות רבים סביב שאלת זהותו של הבן שנבחר להיעקד, אך איש מעולם לא קרא תיגר על גדולתו של האב המשותף הזה.