אביגדור שנאן: אבות פרק ה משנה ט

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,

וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה:

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת :: כלומר, בערב השבת הראשונה של בריאת העולם, ממש ברגע שבו נכנסה השבת (ורגע זה שבין יום ללילה קרוי "בין השמשות"). בבריאת דברים אלו תמה מלאכתו של האלוהים, שעליה נאמר "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא).
משנתנו קובעת כי בששת ימי הבריאה נבראה כל המציאות הפיסית, גם זו שעתידה להתרחש או להתחדש במהלך ההיסטוריה, וכי גם מה שנראה כנס, כשינוי סדרי הטבע, או כדבר חדש שטרם היה כמותו, גם הוא חלק ממעשה האלוהים בבריאת העולם, בכוח אם לא בפועל.
וְאֵלּו הֵן: פִּי הָאָרֶץ :: שפתחה את פיה לבלוע את קורח ואת עדתו (במדבר טז, לב),
וּפִי הַבְּאֵר :: שממנה סופקו לעם ישראל מים באורח פלאי בעת הליכתם במדבר (במדבר כא, טז). לפי האגדה נתלוותה באר זו לעם ישראל בכל שנות נדודיו במדבר, ואף נכנסה עמו לארץ (וראו להלן),
וּפִי הָאָתוֹן :: שפתחה את פיה ודיברה עם בלעם (במדבר כב, כח),
וְהַקֶּשֶׁת :: שנראתה לראשונה בשמים לאחר המבול (בראשית ט, יג), וְהַמָּן :: שירד לבני ישראל במדבר (שמות פרק טז),
וְהַמַּטֶּה :: שבו עשה משה מעשי נס והביא את המכות על המצרים (שמות ד, יז ועוד),
וְהַשָּׁמִיר :: היא תולעת פלאית שבעזרתה, על פי האגדה, בנה שלמה את המקדש, תולעת שהיה בכוחה לבקע ולסתת אבנים, וזאת כיוון שנאסר לבנות את המקום המקודש תוך שימוש בברזל (שמות כ, כא; מלכים־א ו, ז),
וְהַכְּתָב :: צורת אותיות האל"ף־בי"ת,
וְהַמִּכְתָּב (ויש מנקדים: מַכְתֵב, על משקל כלי מלאכה כגון מגהץ או מסמר, אף שהתורה מדברת על "מִכְתַּב אלוהים" החרות על הלוחות [שמות לא, יח]) :: הוא הכלי שבו נכתבו עשרת הדיברות על לוחות הברית (כך פירש את "הכתב והמכתב" רש"י לבבלי, פסחים נד ע"א),
וְהַלֻּחוֹת :: הם לוחות הברית הראשונים, "מעשה אלהים המה" (שמות לב, טז), אשר ניתנו למשה. על עשרה דברים אלו יש מוסיפים עוד כמה:
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִין :: גם כוחות הרע הם חלק מן הבריאה, ואין הם שייכים לאיזו מערכת מקבילה הבאה לפגוע במעשה האלוהים,
וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה :: שלא נודע היכן נקבר (וראו להלן),
וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ :: הוא האיל שהוקרב על הר המוריה במקום יצחק (בראשית כב, יג).
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה :: היא הצבת הראשונה בעולם, שבעזרתה אפשר היה להכין צבתות נוספות. הצבת היתה כלי שסייע לאחיזת חפצים שונים (משנה עירובין י, טו), כולל מתכת לוהטת. – במקורות אחרים מוסיפים לרשימה זו גם את בגדי אדם הראשון (בראשית ג, כא), המערה בהר חורב שבה פגשו משה ואליהו את האלוהים (שמות לג, כב; מלכים־א יט, ט), עמוד הענן שהלך לפני עם ישראל במדבר, מטה אהרן שפרח במשכן (במדבר יז, כג) וכן הפרד (הוא הכלאה בין סוס ואתון) – כולם דברים מופלאים או מיוחדים, שכבר בעת בריאת העולם הוכנו לשם שימוש במהלך תולדותיו.

בארה של מרים
בעידן המודרני קשה להעריך את המקום החשוב שתפסה באר המים בזמן העתיק, אך המקרא מלמד כי סביב השליטה על בארות התרחשו לא פעם מריבות וקטטות, ומאידך גיסא הן היו גם מקום מפגש פופולארי בין המינים (יעקב ורחל, משה ובנות יתרו וכן המפגש בין עבדו של אברהם לבין רבקה).
אך בעוד שכל הבארות האלה היו בארות נייחות, הרי שלפי מסורת חז"ל היתה גם באר ניידת אחת, הלוא היא הבאר שניתנה לעם ישראל ההולך במדבר בזכות מרים, אחות משה (תוספתא, סוטה יא, ח).
באר זו נתלוותה לעם ישראל במהלך ארבעים שנות הנדודים, נכנסה עמם לארץ ישראל וניתן לגלות אותה – אומרים המקורות – בים שמול הכרמל (בבלי, שבת לה ע"א) או בים הכינרת (ויקרא רבה כב, ד). באר פלאית זו העלתה לעם ישראל לא רק מים, אלא גם דשאים ואילנות (שיר השירים רבה ד, ג), ואף מסופר על כוחה הפלאי לרפא, כגון חולה שחין שטבל בה ונרפא (ויקרא רבה כב, ד).
מסורות מימי הביניים מספרות על המקובל המפורסם, האר"י, ועל תלמידו, ר' חיים ויטל (צפת, המאה השש־עשרה), שביקרו דרך קבע במקומה של הבאר, ומים ששתה ר' חיים ויטל ממנה הביאוהו להשיג חכמה עילאית.
דורות רבים חיפשו את מקומה של הבאר הפלאית הזו, ובדורנו יש הטוענים כי מצאו את מקומה המקורי בחוף הכינרת. לא פלא הוא שלא רחוק משם נמצא חוף רחצה בשם "באר מרים", המיועד … לנשים בלבד.

הילולא ליד קברו של משה
סיפור מותו של משה המסופר בתורה אפוף מעטה של מסתורין: "וימת שם משה … ויקבור אותו בגי [=בגיא] בארץ מואב מול בית פעור, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (דברים לד, ה־ו).
שתיקתה של התורה באשר למקום קבורתו של משה (בניגוד לציון מפורש של מקום קבורת האבות, רחל, יוסף, שמואל או דוד) עוררה ניסיונות לאיתור מקומו המדויק של הקבר, בצד ניסיונות לבאר את פשרה של שתיקה זו.
התלמוד (בבלי, סוטה יד ע"א) מספר על משלחת מטעם מלכות רומי שנשלחה לחפש את קברו של משה, והעלתה חרס בידה: "וכבר שלחה מלכות הרשעה אצל גסטרא [=המושל] של בית פעור: הראנו היכן משה קבור! עמדו למעלה – נדמה להם למטה; למטה – נדמה להם למעלה. נחלקו לשתי כיתות; אותן שעומדים למעלה – נדמה להן למטה; למטה – נדמה להן למעלה; לקיים מה שנאמר: 'ולא ידע איש את קבורתו'".
השערות שונות הועלו במקורות באשר להסתרת מקומו של הקבר. היה מי שטען, שמכיוון שמשה לא פעל בנמרצות הנדרשת במעשה זמרי (במדבר כה, א־ט), נענש בכך שאיש לא ידע את קבורתו (במדבר רבה כ, כד).
הסבר אחר תולה את הדברים במעלתו הרוחנית של משה, שכן "אם יינקב נקב מקבורתו של משה, אין כל העולם יכול לעמוד באורה" (פסיקתא רבתי, כא), אך נראה שהנימוק המשמעותי ביותר קשור לחששה של התורה מפני הפיכת קברו של משה למוקד של פולחן מתים, עלייה לרגל והילולות (של יהודים ושל נוכרים גם יחד): "ומפני מה לא נודע קבורתו של משה? כדי שלא יהו ישראל הולכין ומניחין [=בונים] שם בית המקדש, ומזבחים ומקטרים שם, וכדי שלא יטמאו אומות העולם את קברו בפסיליהם ובתועבותיהם" (מדרש לקח טוב, סח ע"א).
עם זאת מעניין שמצאנו גם מסורת יהודית עתיקה הטוענת שמשה רבנו לא מת, אלא עלה, כמוהו כחנוך (בראשית ה, כד) וכאליהו, אל השמים. כך נרמז בתלמוד הבבלי (סוטה, יג ע"ב): "ויש אומרים: לא מת משה", ומסורת זו הכיר גם ההיסטוריון היהודי בן המאה הראשונה, יוסף בן מתתיהו, האומר כי "פתאום עמד עליו ענן והוא נעלם ליד גיא אחד. אולם בכתבי הקודש כתב על עצמו שמת, משום שפחד, שמא יעזו בגלל צדקותיו הגדולות לומר שעלה לאלוהים" (קדמוניות היהודים ד, 326 ).
בדורות האחרונים בחרה הרבנות שלא לתור אחרי מקום קבורתו של משה, אך קבעה את יום ז' באדר – שהוא, על פי המסורת, יום פטירתו של משה רבנו – כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אשר מקום קבורתם לא נודע.