אביגדור שנאן: אבות פרק ה משנה יד

אַרְבַּע מִדּוֹת בַּדֵּעוֹת.

נוֹחַ לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת, יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ,

קָשֶׁה לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת, יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ

קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת חָסִיד.

נוֹחַ לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת רָשָׁע:

גם שתי המשניות הבאות עוסקות ב"ארבע מידות", היינו בארבע תכונות אופי או דרכי התנהגות. אנו דנים בהן יחדיו כיוון שבשתיהן משמשות מטבעות לשון זהות, ואף מיבנן הפנימי זהה, למרות ההבדל שבתוכנן.
חוזר בהן מטבע הלשון הנדיר "יצא שכרו (או: הפסדו) בהפסדו (או: בשכרו)". "יצא ב־" פירושו במשפט זה: היה זהה, היה דומה (וכן הביטוי "וכיוצא בו" שמשמעו: "וכדומה"). לפיכך "יצא שכרו בהפסדו" פירושו ששכרו היה זהה להפסדו, כלומר הוא לא הרוויח דבר. לעומת זאת, "יצא הפסדו בשכרו" פירושו שהפסדו היה לו לטובה, כלומר שהיו לו תועלת ורווח מן הדברים.
אַרְבַּע מִדּוֹת בַּדֵּעוֹת: נוֹחַ לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת – יָצָא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ :: יש אדם המתרגז וזועם על נקלה ("נוח לכעוס" [וראו לעיל ב, יט]) אך גם מתרצה, מתפייס, במהרה, ושוכח את שהיה.
במקרה זה החסרון שבהיותו נוח לכעוס מבטל את היתרון שבהיותו נוח להתפייס, שכן הוא מרבה לכעוס (אם כי גם להתפייס) ודבר זה אינו מועיל לו מבחינה חברתית־מוסרית. והיפוכו של דבר:
קָשֶׁה לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת – יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ :: גם אם האדם מתפייס רק בקושי, עצם העובדה שאין הוא מתרגז לעיתים קרובות מאפילה על כך, ותכונתו זו מועילה לו.
קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת – חָסִיד :: זה כמובן צירוף התכונות הטוב ביותר, המאפיין את החסיד (על מושג זה ראו במשנה הקודמת). ככל בן אנוש גם הוא עלול לכעוס, אך הדבר קורה רק לעיתים רחוקות, וגם אז ההתפייסות ממהרת לבוא.
והיפוכו של דבר: נוֹחַ לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת – רָשָׁע.

"נתפייסה ונתפייס"
"לִרְצות" (ויש מנקדים: "לֵרָצות") שבמשנתנו אין עניינו רצון (על משמעויותיו השונות ראו לעיל ב, ד) אלא ריצוי, התרצות, כלומר פיוס או התפייסות.
השורש פי"ס איננו מצוי במקרא ואילו בספרות חז"ל הוא משמש בשתי משמעויות: הטלת גורלות (השוו: "מפעל הפיס") מכאן, וריצוי, כבמשנתנו, מכאן, ומי יודע אם אין קשר בין השתיים, כאשר על ידי הטלת גורלות הביאו מריבה לידי גמר וסיום רגוע.
השורש פי"ס מצוי רבות בלשון חז"ל, כגון השאלה "מפני מה האיש מקבל פיוס [רש"י: "נוח לרצות"] ואין אישה מקבלת פיוס?" (בבלי, נידה לא ע"ב), היינו מדוע הגבר הפגוּע ממהר, לדעת השואל, להתרצות, בעוד שהאישה הפגועה עומדת על שלה וקשה לפייסה? ותשובת התלמוד, הנאמרת ספק ברצינות ספק בהומור, "זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת": האדם ברוא מן העפר המתפורר בנקל, בעוד שהאישה נבראה מן הצלע הנוקשה והעמידה.
התהליך שמביא אדם להתפייסות איננו פשוט והוא שונה, כמובן, מאדם לאדם וממקרה למקרה. והנה, ניתן לדבר גם על "פיוס" ברמה הלאומית, ומוכר עד מאוד הוא הביטוי "צו פיוס" (שנולד, כמובן, על משקל "צו גיוס"), מפעל שהוקם בשנת 1996 על ידי "קרן אבי חי" (המוציאה לאור פירוש זה של מסכת אבות), והחל את דרכו כמסע הסברה לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין.
היתה באותם ימים תחושה של קרע ושבר עמוק בקרב הציבור היהודי, בעיקר בין אנשים שמחויבותם לאורח חיים דתי גילתה פנים שונות, והתעורר הצורך בפעולות של הידברות, הכרה הדדית והקשבה איש לרעהו וקבוצה לרעותה.
תוך תקופה קצרה הפך "צו פיוס" מסיסמה לגוף היוזם, מפיק ותומך בפעילויות רבות בכל רחבי המדינה, כולל באמצעי התקשורת. וכך הגדירו מקימי הפרוייקט הזה את מטרתם: "פיוס עבורנו הוא חתירה לשלום בין אנשים בעלי תפיסות מנוגדות. אך פיוס אינו ויתור על עמדות, וודאי שלא חיבוק מטשטש־הבדלים. פיוס אמיתי הוא זה שמעודד מגוון של השקפות בחברה, ואת קיומן של מחלוקות בין ההשקפות המנוגדות. אבל יותר מכל, פיוס מעודד הידברות בין אנשים החלוקים ביניהם, כי רק הידברות אמיתית יכולה להבטיח שפערים ומחלוקות לא יהפכו לקרע".