אביגדור שנאן: אבות פרק ה משנה כ

כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם.
וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם.
אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי.
וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:

כָּל מַחֲלקֶֹת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם :: כל קבוצה (שהיא חלק מציבור גדול יותר, כגון המחלקה של ימינו שהיא יחידה צבאית או מינהלית), אשר ייסודה וקיומה מעוגנים בשאיפה כנה ואמיתית לחיות בדרך אשר תבטא ותגשים את רצון האלוהים בעולם (על הביטוי "לשם שמים" במשמעות זו ראו לעיל ב, יז), עתידה להתבסס, ולתורתה יהיה קיום והמשך (לדברים דומים השוו לעיל ד, יד).
אבל מחלוקת שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם :: קיומה של קבוצת אנשים כזו יהיה קצר מועד, חולף וחסר ערך. וממשיכה המשנה ומדגימה את דבריה:
אֵיזוֹ הִיא מַחֲלקֶֹת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלקֶֹת הִלֵּל וְשַׁמַּאי :: הם קבוצת החכמים שהתרכזה סביב הלל ושמאי (עליהם ראו לעיל בפרק א, משניות יב, טו) וייסדה את עולם התורה הפרושי (שכלל את "בית הלל" ו"בית שמאי" גם יחד).
וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלקֶֹת קרַֹח וְכָל עֲדָתוֹ :: זו קבוצת האנשים שעמדו לימין קֹרח בעת מרידתו במשה ובתורתו (כמסופר בהרחבה בספר במדבר, פרק טז), קבוצה שקמה לשעתה, לא היה בה שום טעם והיא אבדה מעל פני האדמה במהרה. – הלכנו בפירוש הדברים אחרי דבריו של רב נתן אב הישיבה (חכם בן המאה האחת־עשרה), המסביר "מחלוקת" שבמשנתנו ככינוי ל"כל קבוצה הנפרדת ונחלקת מבני אדם".
עם זאת יש להודות כי מרבית הפרשנים נוהגים לפרש את המשנה הזו כעוסקת בסוגיה קרובה, היא סוגיית הויכוח, הפלוגתא וחילוקי הדעות ששררו בין בית הלל ובית שמאי ובין קֹרח ומשה (וראו להלן).

מחלוקת בביאור "מחלוקת"
מה היא "המחלוקת" הנזכרת במשנתנו? יש מבארים אותה מלשון חילוקי דעות, ויכוח, ויש – וכך עשינו לעיל – כתיאור קבוצה, חלק מציבור גדול יותר.
את פירושנו אנו סומכים גם על הביטוי "מחלוקת" המצוי בספרות המקרא המאוחרת (דברי הימים־א פרק כז) במשמעות זו, כגון בתיאור עם ישראל כמורכב מיחידות נפרדות אשר שירתו את המלך כל אחת באחד מחודשי השנה: "על המחלוקת הראשונה לחודש הראשון [פיקד] ישבעם בן זבדיאל, ועל מחלוקתו עשרים וארבעה אלף" (שם, פסוק ב) וכו'.
ועוד תומכת בפירוש זה העובדה שהמשנה איננה מדברת על "מחלוקת קֹרח ומשה" אלא על "מחלוקת קֹרח וכל עדתו", היינו על קבוצת האנשים שהצטרפה אל קֹרח בניסיונו לערער על סמכותו של משה.
עם זאת יש להודות כי יש טעם גם בפירוש האחר, הרואה ב"מחלוקת" את עצם הויכוח וחילוקי הדעות. שהרי רק ויכוח אמיתי, המונע על ידי רצון כן להגיע אל חקר האמת, יכול לסייע לבירורה ולאישושה.
אבל ויכוח שהוא לשם הויכוח, התנצחות למען ההתנצחות בלא הקשבה אמיתית לדברי הצד השני, בלא נכונות להשתכנע מעמדות אחרות, אין בו תועלת וממילא אין לו תוחלת.
ואכן, את המחלוקות בין הלל ושמאי, וביותר בין תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, בית הלל ובית שמאי (עליהם ראו לעיל ב, ט), ניתן להביא כדוגמא לדו שיח פורה, ואפילו ויכוח נוקב וחריף, שאף פעם לא הגיע לידי שלילת האחר, וכל מטרתו היתה להגיע לחקר האמת תוך כבוד הדדי ובלא שיקולים זרים או פניות אישיות.
למעשה אפשר לומר כי עיקר ספרות חז"ל – ובעיקר שני התלמודים, הבבלי והירושלמי – מושתת על מחלוקות, על פסיקות, דעות ותפיסות עולם שונות ואף מנוגדות, ומקום רב מוקדש לליבונן ולניסיון להכריע ביניהן, מתוך אמונה כי "אלה ואלה דברי אלוהים חיים".
לא כן היה המעשה בקֹרח ובעדתו, אשר באו לחרחר ריב ומדון בשל רצון לזכות בכבוד אישי, ובתור שכאלה ביקשו להרוס ולהחריב, ומי שהתכוון למחלוקת שלא לשם שמים, עתיד היה להיבלע עד מהרה באדמה ולהיעלם מן הארץ.
הבאנו אפוא בכפיפה אחת את שני הפירושים של "מחלוקת" (ובעקבותיהם הגענו לשני פירושים למשנה) ונמנענו מן המחלוקת.

קורותיה של עדת קרח
לפי המסופר בספר במדבר (פרק טז) הצטרפו אל קֹרח במרידתו במשה "דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת", כולם בני שבט ראובן, בכורו של יעקב (פסוק א), וכן אנשים נוספים הקרויים בסתם "עדתו".
והנה, "און בן פלת" נעלם מהמשך הסיפור המקראי ולא נזכר בו יותר, ועל פי התלמוד הבבלי (סנהדרין קט ע"ב) מנעה ממנו אשתו להמשיך ולהשתתף במרד וכך ניצל, כאשר "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם" (פסוק לב).
סיפור הצלתו של און בן פלת נשען גם על מדרש שמו המובא בתלמוד (שם): "און – שישב באנינות [=התאבל על המעשה והתחרט על חלקו בו], פלת – שנעשו לו פלאות", כשניצל ממוות בטוח.
התלמוד גם מספר בפרוטרוט כיצד השקתה אשתו של און את בעלה לשוכרה, כדי שלא יצא אל מחוץ לאהלו, ולאחר מכן יצאה וישבה על פתח האהל כששערה פזור, ולא מכוסה בצניעות כמקובל בעולמם של חכמים. בשל כך לא העזו אנשים להתקרב אל האהל ולהזמין את און להצטרף אל קרח ועדתו בשעה שנקהלו על משה ואהרן.
והנה, מתברר כי גם אחרים מעדתו של קֹרח לא נכחדו לגמרי. בספר במדבר (כו, יא) נאמר במפורש, כי "ובני קֹרח לא מתו", ולפי חלק מן המדרשים חזרו בני קֹרח בתשובה ממש בשעת היבלעותם באדמה (מדרש תהילים מו, ג), ואף שהם ירדו חיים לגיהינום, נתייחד להם שם מקום, רחוק מן האש ותמרות העשן שבתוכו, ועליו הם עומדים ואומרים שירה (בבלי, מגילה יד ע"א).
בספר תהילים מיוחסים ל"בני קֹרח" מזמורים אחדים (כגון מזמורים מב ו־מד), וייתכן שעובדה זו עומדת ביסוד מסורות אלה בדבר גורלם המיוחד.
לעומת זאת, קֹרח דתן ואבירם נמחו מעל פני האדמה, והתלמוד הבבלי מספר כי אחד החכמים, רבה בר בר חנה (המפורסם בסיפורי מסע מופלאים שלו), זכה להציץ אל הגיהינום ולשמוע את "בלועי קֹרח", הנשרפים באש נוראה אחת לחודש וזועקים מתוך ייסוריהם כי "משה אמת ותורתו אמת" (בבא בתרא עד ע"א).

עשיר כקרח
בתנ"ך אין רמז לכך שקֹרח היה עשיר (אף שהיה בעל רכוש), אך מסתבר כי זו מסורת פרשנית עתיקה, הנזכרת כבר במאה הראשונה בכתבי יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" (ד, 14 ).
חז"ל יודעים לספר כי קֹרח מצא במצרים את אוצרותיו של פרעה (ירושלמי, סנהדרין י, א), או שגילה את אחד משלושת האוצרות שהטמין יוסף במצרים (בבלי, פסחים קיט ע"א), ומודגש בדבריהם כי קֹרח "היה עשיר מכל ישראל" (שמות רבה לא, ג) וכי שלוש מאות פרדות לבנות – שהן בעלי חיים בעלי כוח רב – נדרשו רק כדי לשאת את מפתחות בתי גנזיו של קרח, ללמדך על העושר האדיר שהיה שמור בהם (בבלי, שם).
ועוד מסופר כי קֹרח התגאה מאד בעושרו, וגאווה זו (בין היתר) גרמה לו להתאוות לשלטון, והניעה אותו למרוד (שמות רבה לג, ה).
במדרש תנחומא (מטות, ח) משווים בין קֹרח לבין המן וטוענים ששניהם עשירים מופלגים היו וכי עושרם הביא לאובדנם. כל המקורות האלה באים אפוא להזהיר מפני סכנת העושר המופרז, המעביר את האדם על דעתו. וגם אם דמותו של קֹרח שלילית היא בעליל, ראוי לדובר העברית לומר במקום עשיר כרוטשילד – עשיר כקֹרח…
אגב: מי שמבקש לדעת מה אירע בשני האוצרות האחרים שהטמין יוסף, ראוי שידע כי אחד מהם כבר נתגלה לאדם רומאי בשם אנטונינוס, בן זמנו של רבי יהודה הנשיא (ראו לעיל ב, א), ואילו המטמון השלישי עדיין ממתין למחפשיו, שכן הוא "גנוז לצדיקים לעתיד לבוא" (בבלי, שם).