אביגדור שנאן: אבות פרק א משנה ט

שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אוֹמֵר, הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים,

וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר:

שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אוֹמֵר :: מאמרו של חכם זה נראה כבן שלושה חלקים, אך למעשה יש בו שתי קביעות בלבד.

מאמר זה מופנה בבירור אל הדיין היושב על כס המשפט, ואפשר לראות בו המשך לדברי בן זוגו, יהודה בן טבאי (במשנה הקודמת). יהודה דיבר על היחס הנכון של הדיין אל המתדיינים לפניו, ושמעון בן שטח דן גם ביחס הראוי אל העדים.

הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים :: הכרעת הדין מתבססת במידה מרובה, ולעיתים אף לחלוטין, על דברי העדים העומדים בפני השופט. על כן ראוי שהשופט ירבה לחקור אותם ולעמוד על טיב עדותם, מקור הידיעות שבידיהם, אמינותם, קשרם האפשרי אל בעלי הדין, ועוד.

ראוי שנזכור כי במערכת המשפטית ששמעון בן שטח מדבר עליה ניצבים לפני השופט רק בעלי הדין ועדיהם (על "עורכי דין" ראו במשנה הקודמת), ועל השופט מוטלת אפוא החובה לברר את העניין הנדון בפניו עד תומו, בעיקר תוך חקירת העדים.

וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ :: כשהשופט חוקר את העדים, עליו לנסח את שאלותיו ואת תגובותיו על תשובותיהם בזהירות ובדייקנות, מבלי לכוון אותם – במודע או בלא מודע – להשיב כך או אחרת. ודבר זה נכון לא רק לגבי דברי השופט אלא גם לגבי שפת הגוף שלו, הבעות פניו (חיוך של ספקנות, נדנוד ראש) וכיוצא באלה.

שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר :: שהרי קיים החשש כי שופט שלא ינסח בזהירות את שאלותיו ישפיע בדבריו על העדים ויכוון אותם שלא להעיד עדות אמת, ברצותם למצוא חן בעיני בית הדין או (וזו תכונה אנושית ידועה) להצטרף אל הצד הזוכה במשפט.

עם זאת אפשר לפרש דברים אלו גם כמכוונים אל הצופים במשפט. הקשבה לשיטות החקירה והדיון יכולות לעזור לרמאים ולשקרנים "לשפר" את הופעותיהם בבתי הדין ולעוות בעתיד את עדותם, ועל כן צריך הדיין שלא לסייע להם על ידי חשיפה בלתי זהירה של דרכי החקירה המקובלות עליו.

האם ניתן להעביר עצות טובות אלו מן המישור המשפטי ולכוון אותן אל כל אדם? ניתן להשיב בחיוב לפחות לגבי הרישא.

גם מי שאינו יושב על כס המשפט מאזין פעמים רבות לדברי אחרים, המעידים שראו או שמעו דבר מה, ואף פועל על פיהם – אגב שיחת חברים, ידיעה בעיתון או ברשת האינטרנט – ומידה טובה היא, כידוע, להפעיל בעת הצורך, ובעיקר בעניינים חשובים ומשמעותיים, בדיקה וחקירה בדבר טיבה של העדות וטיבו של העד שמפיו נשמעים הדברים.

המקרה המזעזע בעדות שקר
שמעון בן שטח תובע לחקור את העדים היטב היטב כדי לברר שעדותם היא עדות אמת. האם אפשר שיש בדרישתו זו הד לאירוע מזעזע שאירע, על פי המסופר, לשמעון בן שטח עצמו?

התלמוד הירושלמי (סנהדרין ו, ב) מספר כי קבוצה של רשעים ביקשה לנקום בו מסיבה כלשהי, ועל כן החליטו להעיד כנגד בנו עדות שקר אשר בגללה נגזר עליו גזר דין מוות.

כשהיה הבן בדרכו אל מקום ההוצאה להורג, חזרו בהם עדי השקר והודו במעשה הנורא שעשו, אך הבן אמר לאביו: "אבא, אם ביקשת לבוא תשועה על ידך עשה אותי כאסקופה".

ופירוש הדברים: הבן אומר לאביו, כי אם מבקש האב לבצר את מעמד בתי הדין בישראל, ואת סדרי הדין שלפיהם "על פי שניים עדים יקום דבר", אל לו לחזור מפסק הדין, אף אם ייעשה הבן כמפתן הבית (=אסקופה) שכולם דורכים עליו.

לשון אחרת: הבן מוכן למות – גם בידיעה שלא חטא – אם יסייע הדבר לחיזוק מערכת המשפט בישראל. אם בכל מקרה של פסק דין יהיה מקום לערער על מהימנות העדים, לא יהיה לדברים סוף, וערעור אחר ערעור לא יביאו אף פעם לפסק סופי.

(כך עולה גם מדיון אחר בתלמוד הבבלי, סנהדרין מד ע"ב: "להחזירו [את המוּצא להורג] – אי אפשר, שכבר נגזירה גזירה. אלא יהרג, ויהא קולר [=האשמה, החטא] תלוי בצוואר עדים").

מפתה הוא לשער כי דברי שמעון בן שטח במשנתנו קשורים למסורת קשה ומטרידה זו.

משפחה שכזו
לפי מקורות שונים בספרות חז"ל היה שמעון בן שטח אחיה של שלומציון המלכה (אשר מלכה בשנים 76 – 67 לפני הספירה), ואם כן הוא, הרי שגיסו היה בעלה של שלומציון, המלך החשמונאי ינאי (אשר מלך בשנים 103 – 76 לפני הספירה).

במאמר מוסגר נעיר כי לדעת חוקרים רבים אין זו מסורת היסטורית מהימנה, אך לספרות חיים משלה, ובעקבות המסורות הספרותיות נתאר את יחסי שמעון בן שטח, גיסו ואחותו.

בתקופתו של שמעון חלה הפיכה דתית שבמהלכה כבשו הצדוקים, בתמיכת המלך ינאי, את השליטה בסנהדרין, ואילו הפרושים גורשו ממנה.

הרקע להפיכה זו היא העובדה שבין הצדוקים לפרושים שררו הבדלים עמוקים בהשקפות עולם וגם בפסיקות הלכתיות. הצדוקים, דרך משל, לא האמינו בחיי העולם הבא, בניגוד לפרושים (שמהם יצאו בסופו של דבר החכמים הקרויים חז"ל) אשר סברו אחרת (וראו עוד לעיל א, ג).

שמעון בן שטח, שהיה מראשי הפרושים, לא נשא פנים לאיש ואף חייב את המלך ינאי בכבודו ובעצמו להתייצב בבית הדין, כאשר עבדו של המלך ינאי הרג נפש והובא למשפט.

הסנהדרין הזמינו את ינאי להעיד, וכשבא לפניהם ישב (ולא עמד כנדרש). שמעון דרש ממנו לעמוד על רגליו, מעשה שנתפס כביזיון לבית המלוכה (בבלי, סנהדרין יט ע"א–ע"ב).

בעקבות זאת – ובעקבות אירועים אחרים – רדף ינאי את מעמד הפרושים ובכללם את שמעון בן שטח, אשר נאלץ לברוח מן הארץ (ירושלמי, ברכות ז, ב).

עם מותו של ינאי ועליית שלומציון אשתו למלוכה, הזמינה המלכה את שמעון בן שטח לחזור ולקבל לידיו את נטל ההנהגה הרוחנית, והשליטה בסנהדרין חזרה לידי הפרושים (אירוע שנחוג בימים הקדומים ביום כ"ח בטבת).

שנות מלכותה של שלומציון והנהגתו של שמעון נותרו בזיכרון העם כשנים מאושרות ביותר, שנות שלום ושלווה, פוריות ושפע: "בימי שמעון בן שטח ובימי שלומציון המלכה היו גשמים יורדים בלילי שבתות, עד שנעשו חיטים ככליות [=גדולות כמו כליות] ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב" (ויקרא רבה לה, י).

על שמעון בן שטח
אחד מבני הזוג השלישי, שפעל במחצית הראשונה של המאה הראשונה לפני הספירה יחד עם יהודה בן טבאי (הנזכר במשנה הקודמת). מסורות שונות מצויות בשאלה מי משניהם היה נשיא הסנהדרין ומי כיהן כאב בית הדין.

על שמעון בן שטח מסופר שעסק במסחר בפשתן (ירושלמי, בבא מציעא ב, ד) ומיוחסות לו בספרות חז"ל כמה תקנות חשובות:
התקנה שילדים קטנים ילכו לבית הספר (ירושלמי, כתובות ח, ח)
וכן תקנה הקובעת שבמקרה של גירושין או של פטירת הבעל, נכסיו ישמשו בראש ובראשונה כדי לפרוע את מה שהתחייב לאשתו בכתוּבתה (תוספתא, כתובות יב, א), ורק לאחר מכן ישמשו לצרכים אחרים, כגון החזרת חובות לאנשים נוספים.
כך מצטייר לפנינו חכם שדאג לכל חלקיה של החברה, גם לחלשים שבה (נשים וילדים).

פרט למסורות שונות העוסקות בקשריו עם המלך ינאי ועם שלומציון המלכה (ראו להלן), נמצא במקורות גם סיפורים על הליכתו בדרכי החסידות: "מעשה ברבי שמעון בן שטח שלקח [=קנה] חמור אחד מישמעאלי אחד. הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן אחת טובה תלויה לו בצווארו.
אמרו לו: רבי 'ברכת ה' היא תעשיר' (משלי י, כב). אמר להם: חמור לקחתי, אבן טובה לא לקחתי. הלך והחזירה לאותו ישמעאלי.
וקרא עליו אותו ישמעאלי: 'ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח'" (דברים רבה ג, ג).