פירוש אביגדור שנאן : אבות פרק ב משנה ח

הוּא הָיָה אוֹמֵר, מַרְבֶּה בָשָׂר מַרְבֶּה רִמָּה.

מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה.

מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים.

מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה.

מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל.

מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים.

מַרְבֶּה יְשִׁיבָה, מַרְבֶּה חָכְמָה.

מַרְבֶּה עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה.

מַרְבֶּה צְדָקָה,  מַרְבֶּה שָׁלוֹם.

קָנָה שֵׁם טוֹב, קָנָה לעַצְמוֹ.

קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה, קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

הוּא הָיָה אוֹמֵר :: הלל הזקן (וראו עליו לעיל א, יב). המאמר שלפנינו מורכב משורה של משפטים קצרים בעלי מבנה לשוני קבוע, כאשר תחילה מדובר בחמישה עניינים שליליים, ולאחר מכן בארבעה חיוביים. מתברר כי גם דבר שהוא בעל פוטנציאל שלילי הוא דבר טוב עד מידה מסוימת, אם יודעים את גבולותיו, אך לדברים חיוביים אין כל גבול! מַרְבֶּה בָשָׂר מַרְבֶּה רִמָּה :: ככל שאדם מרבה באכילה ובשתייה וגופו הולך ומשמין, כך הוא משמש, לאחר מותו, כמאכל רב יותר לרימה (=תולעים) האוכלת את בשרו.

מאמר בוטה זה מגנה את הזלילה והרעבתנות, ומצביע באירוניה על תרומתן אך ורק לתולעים הנוגסות בבשר הנפטרים. אכילה מתונה ובמידה הראויה היא הדבר הנכון.

מַרְבֶּה נְכָסִים מַרְבֶּה דְאָגָה :: ככל שאדם צובר עוד ועוד נכסים, כך הוא מקדיש זמן רב יותר לשמירתם ולהחזקתם, וסופו שהוא נעשה חסר מנוח מרוב דאגה (וראו להלן).

מַרְבֶּה נָשִׁים מַרְבֶּה כְשָׁפִים :: רק כאן נזכר עניין הכישוף במסכת אבות, ומאמר זה, הנשמע בימינו כפוגע בנשים, מצדיק דיון נפרד (וראו להלן).

מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת מַרְבֶּה זִמָּה :: לפי התלמוד הבבלי (פסחים קיג ע"ב) ציוה כנען, ראשון העבדים בעולם, את צאצאיו, העבדים: "אהבו את הגזל, ואהבו את הזימה, ושנאו את אדוניכם, ואל תדברו אמת". מאמר זה נותן ביטוי בוטה ליחסם השלילי של חז"ל כלפי עבדים ושפחות (נוכריים), אשר יש לחשוד בהתנהגותם, ואליהם מתייחס הלל כשהוא מצביע על הקלקול האפשרי מיחסי מין שבין השפחות לבין אנשים שונים.

והוא הדין בהמשך הדברים, במשפט מַרְבֶּה עֲבָדִים מַרְבֶּה גָזֵל :: המתייחס אף הוא בשלילה אל העבד הנוכרי ורואה אותו כמי שגוזל את רכוש אדוניו, בין שהוא פוגע בו במזיד, בין שאיננו עובד כראוי וגורם לו הפסדים. והנה, רבי עובדיה מברטנורא (בן המאות החמש–עשרה והשש–עשרה) מסביר כי לחלקה הראשון של משנתנו סדר פנימי הדרגתי: "בתחילה אדם מקשט עצמו ואוכל ושותה ומרבה בשר, ואחר כך מבקש להרבות נכסים. ולאחר שהרבה נכסים, ורואה שיש בידו סיפוק [=אפשרות כלכלית] לפרנס נשים רבות, הוא מרבה לו נשים. ולאחר שהרבה נשים, כל אחת צריכה שפחה שתשמשנה, הרי מרבה שפחות. וכיון שיש לו בני בית [=נשים ושפחות וכיוצא בהם] מרובין, צריך לשדות וכרמים לספק יין ומזון לבני ביתו, ומרבה עבדים לעבוד השדות והכרמים". לפי פירוש מעניין זה – ברוח "עבירה גוררת עבירה" – כאשר אדם מרבה בדבר שאין להרבות בו, הרי שאין הוא רק מביא על עצמו את תוצאתו השלילית של ריבוי זה, אלא אף מכניס את עצמו למסלול שאין לצאת ממנו, מסלול המאלץ אותו להמשיך ולהרבות בדברים נוספים.

עד כאן עסק הלל בדברים שליליים שעיקרם חומרי–גופני, ומכאן הוא עובר לעניינים חיוביים–רוחניים שאין להם מידה ושיעור כלל, והם לקוחים מעולם בית המדרש מכאן ומיחסים שבין אדם לחברו מכאן. עם זאת ראוי להעיר שבכתבי יד טובים נזכר רק עניין לימוד התורה.

מַרְבֶּה תוֹרָה מַרְבֶּה חַיִּים :: על יסוד פסוקים כגון "כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך [דברי התורה]" (משלי ג, ב) או "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג, יח), הנדרש במקומות רבים על התורה, הנותנת חיים ללומדיה.

מַרְבֶּה יְשִׁיבָה מַרְבֶּה חָכְמָה :: מי שמרבה לשבת במסגרות שבהן לומדים תורה ("ישיבה", אם כי לא בדיוק במובן המקובל היום), סופו שחכמתו גדלה והולכת, ודבר זה ניתן לומר על התלמיד והמורה גם יחד. מַרְבֶּה עֵצָה מַרְבֶּה תְבוּנָה :: מי שמרבה לשמוע בעצתם של אחרים, חכמים ומבוגרים ממנו, סופו שגם הוא בעל תבונה גדולה יותר.

מַרְבֶּה צְדָקָה מַרְבֶּה שָׁלוֹם :: כי גמילות חסדים בין אדם לחברו (היא ה"צדקה") מרבה יחסי רעוּת וידידות בעולם, וכבר אמר הנביא ישעיהו כי "והיה מעשה הצדקה שלום" (לב, יז). – כמעין נספח למאמר זה מובא מאמר נוסף של הלל, אשר שני חלקיו משלימים זה את זה, ואפשר לפרשו כנובע מכל מה שבא לפניו: קָנָה שֵׁם טוֹב – קָנָה לְעַצְמוֹ. קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה – קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא :: המרבה בתורה, עצה, ישיבה וצדקה (והממעט באכילה, נשים וכו') זוכה בשל כך הן לשם טוב בעולם הזה והן לזכויות רבות המבטיחות את עתידו הנפלא בעולם הבא.

מרבה נשים מרבה כשפים
יש להודות כי בימים אלו של מודעות גוברת והולכת למעמד האישה גם בהקשר המסורתי–הדתי, מתקשים רבים לקבל את אמירתו של הלל לגבי הקשר בין הנשים והכישוף, הנתפסת כאמירה מעליבה ופוגעת. אך העיון בספרות חז"ל מלמד כי אכן זו היתה הדעה ששררה בתקופתם. ראשיתה כבר בקביעת התורה כי "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז) ובפרשנות שנתנו חכמים לעובדה שהתורה מזכירה "מכשפה" ולא "מכשף" (בבלי, סנהדרין סז ע"א: "מפני שרוב נשים מצויות בכשפים").

בכמה מקומות אכן מסופר על "נשים כשפניות", כגון אישה שהצליחה במעשה כישוף לעצור ספינה בלב ים (בבלי, שבת פא ע"ב), וכן מובא לחש שצריך אדם לומר כדי להיחלץ מפגיעתן של נשים מכשפות (וראשיתו במילים: "סלי צואה חמים לפיותיכן – נשים כשפניות…" [בבלי, פסחים קי ע"א]). גם המקרא מעיד על נשים שעסקו בכישוף (כגון "כשפיה הרבים" האמור באיזבל אשת אחאב [מלכים–ב ט, כב]). עם זה מעידים המקורות על כך שגם גברים לא מעטים היו שטופים במנהגים אלה, כגון ה"מכשפים" שנגדם מדבר הנביא מלאכי (ג, ה), ובידינו ספר מתקופת חז"ל בשם "ספר הרזים" המציע לקוראיו לחשים ומעשים מאגיים רבים, וכולם בלשון זכר (כגון: "אם ביקשת לדחות רוח רעה שלא תבוא אל אשה בשעת לידתה … כתוב [!] את [שמות] המלאכים האלה בטס של זהב … ובעת לידתה קח ארבעה טסי כסף וכתוב עליהם את [שמות] המלאכים ותנם בארבע רוחות הבית, וכל רוח לא יעלה [עליה]"). מסתבר שהתפיסה המונחת ביסוד מאמרו של הלל עניינה בתדמית יותר מאשר במציאות.

מה מרבה מי שמרבה נכסים

אף על פי שרוב בתי האב בישראל חושקים בנכסים אשר יעמדו לרשותם (דירה ומכונית, מכשירים חשמליים ועוד), אין ספק כי כולם יודו כי "מרבה נכסים" אכן "מרבה דאגה", כיוון שעלינו לדאוג למצבם התקין של הנכסים, לבטח אותם לשעת רעה, לשמור עליהם מפני פגעים שונים, לתחזק, לתקן ולשפץ. חברות ביטוח וחברות שמירה, שיפוצניקים ובעלי מלאכה רבים מצדיקים את קיומם בניסיון להסיר את נטל הדאגה מעלינו. והנה מתברר כי בכתבי היד של מסכת אבות נמצא הבנות אחרות באשר לשאלה מה בדיוק מרבה בעל הנכסים. לפי גירסה אחת של המסכת: "מרבה נכסים מרבה דוון". המילה "דוון" קרובה למילה "דאבה" שמשמעותה יגון, כאב, צער (ומוכר הוא הביטוי "לדאבוני" שפירושו: לצערי). בעל הנכסים יעמוד לא פעם בפני מציאות כואבת ומציקה, בעת שיראה אותם מאבדים מערכם, מתקלקלים, מתיישנים או נגנבים ומושחתים. אך לפי גירסה אחרת: "מרבה נכסים מרבה דיון" או "מרבה דין", רוצה לומר מאבקים משפטיים וסכסוכים מסוגים שונים (מי אינו מכיר את ישיבות ועדי הבתים, סכסוכים בשל מקומות חנייה ועוד כיוצא באלה?), עד שמרבה הנכסים נעשה לעיתים ממש ל"איש מדון". מיעוט נכסים יקטין אפוא את הדאגה, הצער או הדיון המשפטי.