אביגדור שנאן: אבות פרק ב משנה יד

אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן רָעָה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר רָע.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן רָע.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב רָע.

אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם:

אָמַר לָהֶם :: רבן יוחנן בן זכאי לחמשת תלמידיו, שנזכרו במשניות הקודמות.

צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹ הִיא דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם :: הביטו סביבכם ואמרו מה היא הדרך שצריך אדם להתרחק ממנה באורח קבוע במהלך חייו? על שאלה זו משיבים חמשת התלמידים תשובות שונות, ורבן יוחנן קובע בסופו של דבר כי תשובתו של אלעזר בן ערך נראית לו כטובה מכולן. במשנה הקודמת שאל רבן יוחנן את השאלה ההפוכה, בדבר "הדרך הטובה" שיש להידבק בה (ולהלן נצביע גם על הקשר שבין התשובות שנתנו התלמידים על השאלה ההיא לבין תשובותיהם על השאלה שבמשנה שלפנינו).

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן רָעָה :: כניגוד ל"עין טובה" שנזכרה במשנה הקודמת, והכוונה לצרות עין, קמצנות, חוסר נדיבות בוטה. כך, למשל, נקבע (מדרש תנאים לדברים טו) כי על האדם לתת לאביון "די מחסורו". ומסביר המדרש כי הנדיב נותן "חומש", כלומר חמישית מנכסיו, וה"בינוני" (היינו האדם הממוצע) רק עשירית, אך פחות מכך זו כבר "עין רעה". (ואין לערב מושג זה עם המושג הקרוב לו, "עין הרע", הנדון להלן, משנה טז).

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר רָע :: כניגוד ל"חבר טוב" שנזכר במשנה הקודמת. הביטוי "חבר רע" לא מצוי פעמים נוספות בספרות חז"ל והוא אכן מוקשה, שהרי "חבר" הוא ידיד נפש, שברגע שהוא נעשה "רָע" הוא כבר איננו בבחינת "חבר". ונראה שנוצר צירוף לשוני זה רק כניגוד ל"חבר טוב". ו"חבר רע" הוא מי שאינו משפיע מטובו על רעיו ואינו נאמן להם.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן רָע :: בניגוד ל"שכן טוב" שנזכר במשנה הקודמת. וגם כאן נאמר באבות דרבי נתן (ראו שם): "שכן רע, יצר רע ואישה רעה".

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַלּוֶֹה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם :: את "הדרך הטובה" הגדיר ר' שמעון כ"הרואה את הנולד", ונראה שכאן הוא מביא דוגמא הפוכה לדרך זו. מי שמתכנן את צעדיו בחכמה מראש, לא יקבל על עצמו הלוואה כספית שלא יוכל להחזירה. וכדי להדגיש את חשיבות החזרתן של הלוואות ממשיכה המשנה וקובעת, כי אֶחָד הַלּוֶֹה מִן הָאָדָם כְּלוֶֹה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא :: מי שלווה מאדם אחר הריהו כמי שלווה מן האלוהים עצמו. וממשיכה המשנה ומסבירה קביעה מפתיעה זו על יסוד דרשת פסוק מספר תהילים: שֶׁנֶּאֱמַר: "לוֶֹה רָשָׁע וְלאֹ יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן" (תהילים לז, כא) :: האדם הרשע לוקח הלוואה אך איננו מחזיר אותה, אך הקב"ה (הוא "הצדיק" לפי דרשה זו) גומל למלווה ומחזיר לו את מה שלא החזיר לו הלֹווה. כך מסתבר שבדיעבד נלקחה ההלוואה מן האלוהים כביכול ולא מן המלווה (וראו עוד להלן).

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב רָע :: כניגוד ל"לב טוב" שבמשנה הקודמת, והוא תיאור אופיו של אדם שאין בו ולוּ דבר טוב אחד. בתלמוד הבבלי (קידושין סו ע"א) נזכר אדם שהיה "איש לץ לב רע ובליעל".

אָמַר לָהֶם: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם :: רבן יוחנן מעדיף (ראו במשנה הקודמת) את דעתו של אלעזר בן ערך, משום שהוא רואה אותה ככוללת את דברי שאר חבריו. אדם בעל לב רע יהיה קמצן, שכן רע וחבר רע לאחרים, לא יתכנן את חייו בחכמה ולכן גם לא יעמוד בהתחייבויות.

הקב"ה כבנקאי נדיב
ר' שמעון ראה את הלווה מן האדם כלווה מן האלוהים. כדי להבין השוואה זו ואת קשרה אל הפסוק מספר תהילים יש לבחון כיצד הבינו קדמונינו פסוק זה: "לווה רשע ולא ישלם / וצדיק חונן ונותן". לפי פשוטו עוסק הפסוק ברשע מכאן ובצדיק מכאן, שניהם בני אדם, הנוהגים בדרכים הפוכות: זה לווה אך איננו מחזיר, וזה נותן ביד רחבה ואף מוותר במקרה הצורך על החזרת ההלוואה. אבל ר' שמעון דורש את הפסוק באופן אחר ומקנה לו משמעות חדשה. לפי הבנתו עוסק הפסוק באדם נצרך המבקש הלוואה, אך איננו מסוגל בסופו של דבר להחזיר אותה. מצב כזה, שמן הסתם אירע לא אחת, יכול להביא אנשים להימנע מלהלוות לנזקקים, ועל כן ממשיכה הדרשה וקובעת, כי אם הלווה איננו מחזיר את ההלוואה, יעשה זאת במקומו האלוהים, על ידי שיעשיר בדרכים אחרות את המלווה. וכך מסביר זאת רש"י בפירושו לפסוק: "הקב"ה, שהוא צדיקו של עולם, חונן משלו ונותן לזה שהִלווה, מה שהוא [הלֹווה] גוזל ממנו", ונראה שקלע לפירושו של ר' שמעון. ואם מבקשת הדרשה לעודד מתן הלוואות וסיוע לנזקקים – הרי שטעמה מעולם לא פג.

ציאנה וראינה
רבן יוחנן בן זכאי מורה לתלמידיו לצאת ולראות דרך טובה ודרך רעה מה הן. לאן צריכים הם לצאת? בדרך כלל כאשר אנו מעמידים לנגד עינינו בית מדרש או תלמידי חכמים, הם נראים כאנשים היושבים סגורים בתוך חדרים ורכונים על ספריהם. אך במשנה שלנו אנו שומעים על רבן יוחנן הקורא לחמשת תלמידיו הנבחרים לצאת אל העולם, להביט מסביבם, על בני האדם בכלל, ולא לחפש את התשובות בספריהם ובתורתם. ואכן, תשובות התלמידים עוסקות ביחסים שבין אדם לחברו, כל אדם, יהודי או נוכרי, גבר או אישה, תלמיד חכם או הדיוט. ועוד מצאנו "צאו וראו" פעמים נוספות במשנה כהוראה לצאת בפועל מן המקום הסגור (כגון בית המקדש) אל העולם הפתוח והרחב (יומא ג, א: "צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה" אומר הממונה בבית המקדש המבקש לדעת בבוקר יום הכיפורים אם כבר זרחה השמש). עם הזמן הפך הביטוי "צא וראה" לביטוי קפוא, שכבר אין בו שום קשר אל יציאה או אל ראייה דווקא, ומשמעו כעת: למד והבן.
רבן יוחנן איננו החכם היחיד הרואה גם את העולם שמחוץ לבית המדרש כסביבת לימודים מחכימה. חז"ל השתמשו גם בעולם הטבע – בעלי חיים, צמחים ותופעות טבע אחרות – כדי ללמוד ולהחכים בעזרתו, כגון מאמרם כי "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" (בבלי, תענית כ ע"א), קביעתם כי אפשר ללמוד "צניעות מחתול, גזל [היינו: הימנעות מגזל] מנמלה" וכו' (בבלי, עירובין ק ע"ב), וההשוואה שהם משווים את גאולת עם ישראל אל עמוד השחר, "איילת השחר" בלשונם, שאורו בוקע אט אט והולך ומתחזק (ירושלמי, ברכות א, א).
מקור הביטוי "צא וראה" הוא במגילת שיר השירים: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה" (ג, יא), ומפורסם עד מאוד הוא אחד משירי הזמר הישראליים הכמעט נצחיים: "צאינה … הבנות וראינה / חיילים במושבה", המחליף את אווירת הקדושה של מגילת שיר השירים באווירת החולין של ערב הקמת מדינת ישראל. "צאינה וראינה" הוא גם שמו של ספר מפורסם עד מאוד, אוסף של דרשות וסיפורים ביידיש, שנכתב באשכנז של המאה הט"ז ויועד בראש ובראשונה לנשים.