אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה כט

הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן.
לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן.
בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ.
וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ,
שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, (וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד), וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת,
וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

הוּא :: ר' אלעזר הקפר שנזכר במשנה הקודמת, הָיָה אוֹמֵר :: ומאמרו הארוך והמפורט – המשופע בחזרות קצובות ובגודש מילים נרדפות – עוסק בעיקר במשפט העתידי שבו יעמוד, לדעת ר' אלעזר, כל אדם לדין לאחר תחיית המתים.

הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהַחֲיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן :: כל מי שנולד כבר נגזר עליו גם שימות, ועל המתים נגזר שיקומו בתחיית המתים, וכשיקומו לתחייה נגזר עליהם שיעמדו לדין על מעשיהם בעולם הזה. לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע :: וצריך אדם לדעת, ואף להודיע לאחרים כדי שיהיה הדבר ידוע בכל מקום ולכל אדם, שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין :: כלומר: יודע מה בלבו של כל אדם ואדם, הוּא הַדַּיָּן, הוּא הָעֵד, הוּא בַּעַל דִּין, הוּא עָתִיד לָדוּן :: הקב"ה הוא לא רק בורא העולם ויוצר האדם אלא גם מי שחוקר את מה שבלבו, השופט, העד ואפילו התובע ("בעל דין") באותו משפט עתידי.

ואם נראה לכאורה שלא נמצא כאן את אותה הפרדת רשויות הנדרשת בכל מערכת של משפט (שהרי אין זה ראוי שיהיה השופט גם התובע וגם העד) ממשיך ר' אלעזר ואומר: בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לאֹ עַוְלָה וְלאֹ שִׁכְחָה וְלאֹ מַשּׂוֹא פָנִים וְלאֹ מִקַּח שׁחַֹד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ :: וכל זאת בניגוד לשופט בשר ודם שעשוי לעיתים לעוות את הדין ("עוולה"), לשכוח דבר מה או להעדיף את אחד המתדיינים ("משוא פנים"). אי אפשר אף לשחד את האלוהים במתת כלשהי, לא רק משום שהוא שופט צדק שאינו לוקח שוחד, אלא גם מכיוון שהכול ממילא שייך לו.

וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן :: המשפט העתידי יתנהל בהתאמה מדוקדקת למעשי האדם עלי אדמות, מתוך חישוב כל מעלותיו וחסרונותיו, צדקתו וחטאיו.

וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ :: אל לו לאדם להתפתות ליצר הרע שבקרבו, המבטיח לו כי יוכל לברוח ולהתחמק מאותו משפט עתידי, על ידי כך שיישאר לנצח בשאול, הוא העולם שאליו עוברים האנשים עם מותם.

שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא :: האדם נוצר, חי, מת, יקום לתחייה ויעמוד למשפט, והוא מוכרח לעבור את כל השלבים האלה, בין ירצה ובין אם לא. – אפשר לראות את סיום פרק ד של מסכת אבות כמעין פיתוח והרחבה של דברי עקביא בן מהללאל שהובאו בפתיחת פרק ג ("דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון").

ואם אכן נעשה הדבר במתכוון, הרי שיש לראות את שני הפרקים האלה, על חמישים ושתיים המשניות שבהם, כהדרכה דתית־מוסרית־חברתית כיצד יתכונן האדם במהלך חייו לשלב האחרון שבהם, הוא יום הדין העתידי.

דיווח קצר על תולדות הדו"ח
הצירוף "לתת דין וחשבון" איננו מצוי בלשון המקרא, והוא מופיע לראשונה בספרות חז"ל במשמעות של פירוט כל המעשים (לטוב ולרע) בשעת עמידה למשפט בפני גורם בעל סמכות, ובמקרה שלנו: פירוט כל עלילותיו של האדם עלי אדמות בשעה שהוא מובא לדין לאחר מותו (או לאחר תחייתו מן המתים, וראו עוד לעיל ג, א). "לתת דין" פירושו בדרך כלל להישפט, ואילו "לעשות חשבון" פירושו למסור מידע מדויק ומדוקדק עד הפרט האחרון (וראו, למשל, לעיל ג, יג, על משה רבנו העושה חשבון עם העם לאחר הקמת המשכן ומפרט מה עשה בכל פריט ופריט שהובא לבניינו), ועל כן הביטוי "לתת דין וחשבון" משמעו לעמוד למשפט בעקבות פירוט של מעשים. החכם רב, במסגרת מאבקו כנגד פרישות וצומות מוגזמים, אמר, כי "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל" (ירושלמי, קידושין ד, יב), והוא בוודאי משפט ששונאי דיאטות למיניהן יאמצוהו לחיקם בשמחה.
עם הזמן החלו לרשום את הצירוף "דין וחשבון" – כדרכם של צירופים אחרים בשפה העברית – כראשי תיבות, דו"ח, ואט אט התעלמה המילה מן הגרשיים שבתוכה ונעשתה לשורש עצמאי, וממנו גזר עם ישראל בעת החדשה את הפועל לדווח, ואת שם העצם דיווח. (כך ארע, למשל, גם לתפוח הזהב, הוא התפו"ז, שנעשה ל"תפוז".) מצורת הריבוי "דוחות" יש הגוזרים את צורת היחיד "דוֹח" (על משקל סְמוֹך,ְ תוך)ְ, אך צורה זו היא שגויה, שכן ראוי לומר דוּחַ (על משקל רוּחַ, תפוּחַ). כל מילה עברית המסתיימת באות חי"ת (ושאין לפניה פתח) נהגית כך. הפתח הרשומה מתחת למילה דוחַ קרויה "פתח גנובה" (אך לא נגיש דו"ח על גניבה זו).
"דין וחשבון" אחר, שהדגיש יותר את הדין, היה מבצע בשם זה, מבצע בן שבוע ימים שערכו כוחות צה"ל בדרום לבנון ביולי 1993 . מעניין אם המחשב הצה"לי (הנה עוד ראשי תיבות שהפכו כמעט למילה עצמאית!) נתן לעצמו דין וחשבון כאשר בחר בשם זה לאותו מבצע.

שאול וגיהנום
בעולם הקדום נתפסה השאול כמציאות ממשית ומוחשית, היא עולם המתים, שבו שוכנים בני האדם – או שוכנות נשמותיהם – לאחר מותם. מסורת מעין זו משותפת לכל התרבויות העתיקות, במזרח (בבל) ובמערב (יוון) גם יחד, ואף עם ישראל הקדמון נטל בה חלק. מיקומה של השאול הוא במדורו התחתון של העולם, "שאול תחתית" (דברים לב, כב), עמוק מתחת לפני האדמה, ועל כן יורדים אליה, כמסופר אודות קורח ועדתו, "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאוֹלה" (במדבר טז, לג), או כפי שעולה מדברי יעקב, לאחר שנודע לו על היעלמות בנו האהוב יוסף: "כי ארד אל בני אבל שאוֹלה" (בראשית לז, לה). מסתבר אפוא כילא רק הרשעים מגיעים אל השאול, כיוון שה' הוא "ממית ומחיה / מוריד שאוֹל ויעל" (שמואל־א ב, ו), ודברים אלו נכונים לגבי כל בני האדם. גם על פי המיתולוגיה היווניתכוללת ממלכת המתים את משכנם של עושי הטוב ואת משכן הרשעים יחד, זה בצד זה. עם זאת, בדרך כלל מקשר המקרא בין הירידה לשאול ובין רשעות וחטא דווקא: "ישובו רשעים לשאולה…" (תהילים ט, יח), "ירדו שאול חיים … כי רעוֹת בקרבם" (שם נה, טז) ועוד.
הגיהנום, לעומת זאת, היא משכנם העתידי של הרשעים בלבד, והיא נזכרת במסכת אבות כמה פעמים (א, ה; ה, כב־כג), כניגוד לגן עדן (ה, כג), שהוא משכנם של הצדיקים בעולם הבא (ראו ד, כב). ההפרדה בין שתי ישויות אלו איננה מוכרת למקרא, והיא נעשתה במהלך ימי הבית השני. בתקופה זו גם "הועלה" גן העדן למרומים והותיר את הגיהנום בבדידות לא מזהירה בתחתיות הארץ.
דומה שדובר העברית מעדיף לדבר על גיהנום – על שבעת מדוריו, המצויים זה מתחת לזה – ולא על השאוֹל, כנראה בשל אי־הבהירות השוררת באשר לטיבם של יושבי השאול, שלא כולם חטאים ולא כולם סובלים שם ייסורי תופת (והוא כינוי אחר לגיהנום).