זיכרון השואה במדינת ישראל

1. דיון בחשיבות של יצירת זיכרון משותף של זהות אישית ולאומית.
2. שאילת שאלות אודות ההשלכות הטמונות בגיבוש זהות לאומית שבמרכזה השואה.

חלק א: פתיחה

את השיעור מומלץ לפתוח בצפייה בסרטון של מוזאון "יד ושם" להנצחת זיכרון השואה. הסרטון מציג את המטרות שלשמן הוקם המוזאון, ובעזרתו אפשר לדון בשאלה שתעמוד במוקד השיעור – איזה מקום צריך זיכרון השואה לתפוס בזהות הישראלית שלנו כיום?

לאחר הצפייה בסרטון נבקש מהתלמידים למנות שיקולים בעד ונגד עיסוק בזיכרון השואה. מדוע חשוב לזכור את השואה? ואילו קשיים וסכנות כרוכים בכך?

חלק ב: חשיבות הזיכרון

כדי להמחיש את חשיבות הזיכרון נבקש מהתלמידים לדמיין אדם שמתעורר בוקר אחד ואינו זוכר דבר. אדם זה אינו יודע דבר על עצמו, על משפחתו או על זהותו. הוא לא יוכל לענות לשאלה "מי אתה?", ולכן ייחשב חסר זהות.

זהות של אומה מוגדרת באמצעות זיכרון העבר, וקשה לכנות קבוצת אנשים חסרי זיכרון משותף "עם" או "אומה". רעיון זה מתבטא היטב במאמר של אחד העם "עבר ועתיד":

…מי הוא 'אני'? שאלה זו נשאלת וחוזרת ונשאלת בכל דור ומוצאה לה תשובה אחרת בכל דור, לפי מצב החכמה והפלוסופיא בקרבו. ככה האמינו הפלוסופים בדור העבר, שמציאות ה'אני' בתור עצם שלם ויסודי היא אמת גלויה ומורגשת לכּל ואינה צריכה לראיה, בעוד שפלוסופי דורנו ידברו על דבר 'התחלקות האני', על דבר 'אני כפול', וכדומה.

אבל, מבלי לרדת עם הפלוסופים לעמקי תהום המיטאפיסיקא, אפשר לאמר בלשון בני אדם, כי ה'אני' של כל איש הוא הסכום היוצא מחבּוּר זכרונו עם רצונו, מהתאחדות העבר עם העתיד. ובאמת, כשאדם אומר 'אני', הרי אינו מכַון לבו לשׂערות ראשו וצפרניו, שהיום הן כאן ומחר מתגוללות באשפה, ואף לא לידיו ורגליו ויתר חלקי אותו 'בשׂר ודם', הפושט צורה ולובש צורה, כי אם להרוח או הכוח הפנימי, המאחד באיזה אופן נסתר את כל הרשמים והזכרונות של העבר עם כל החפצים והתקוות לעתיד ועושׂה מכולם יחד בריה אחת שלמה, אוֹרגַנית… גם ה'אני' הלאומי של עם ועם היה לנושא חקירות דקות וסברות עמוקות. אבל גם פה הגיעו פלוסופים אחדים (י"ס מיל וּרנן) לידי הכרה, שבעיקרו ויסודו אין המושׂג הזה אלא תערוֹבת עבר ועתיד: זכרונות ורשמים מצד אחד ותקוות וחפצים מצד אחר, האחוזים וקשורים אלו באלו ומשותפים לכל אישי העם…

חלק ג: דיון במליאה

לאחר שהבנו עד כמה הזיכרון חשוב להגדרת הזהות האישית והלאומית, נבקש מהתלמידים להתייחס למקומה של השואה בזיכרון הלאומי באמצעות כמה שאלות:

1. היכן, ועד כמה, בא לידי ביטוי זיכרון השואה במערכת החינוך ובחיי התרבות?
2. כיצד משפיע זיכרון השואה על הזהות הלאומית של העם היהודי, לטוב ולרע?
3. האם לדעתכם ימשיכו לזכור את השואה גם בעוד אלף שנים, ומדוע?

לסיכום הדיון מומלץ לקרוא במליאה את דבריו של דוד הרטמן, שהתייחס למתח שבין המחויבות לזיכרון השואה לבין הסכנות הכרוכות בזהות לאומית שמבוססת על זיכרון זה, במאמרו "אושוויץ או סיני?":

במאה העשרים חזרנו ונהיינו אומה רדופת אימה. כוחותיה השטניים של האנטישמיות היכו והבעיתו את תודעתנו: לעולם לא נוכל לשכוח את השמדתם של מיליוני יהודים בשעת מלחמת העולם השנייה. מתוך כך באים לא מעטים להצדיק ולפרש את ערך תקומתינו במונחים של סבל יהודי ושל רדיפות. בנאומים בכנסת ובסעודות התרמה של המגבית אנו שומעים תדיר ביטויים כגון: 'לא נהיה עוד פגיעים וחלשים. לעולם לא נפקיר את חיינו בידי כוחותיה הכעורים של הפוליטיקה העולמית. צבאנו רב העוצמה הסיר את הצורך להתחנן לחסד ולרחמים מצד אומות העולם'.

אך בעודי מעריך ואף משתתף בצער המתבטא באמירות כאלו, סבור אני שעשיית השואה לרעיון היסוד בהיסטוריה היהודית בימינו ובהבנת תקומתנו והתחדשותנו הלאומית – הינה מהלך הרסני… ייסורים יכולים לצרוף ולהוליד רגישות ועדינות, אבל הם עלולים גם להצמיח הצטדקות עצמית ואטימות מוסרית. בשרנו ידע בכאב את אכזריות האדם ואת יחסו הבלתי אנושי לאחיו. עדים אנו בגופנו לרע המוסרי הטמון בחברה האנושית – אך אסור שכל זה ייטע בנו שחצנות מוסרית. והנה יש בינינו כמה המתמכרים לסבלות השואה ומכריזים שאין רשות לשום אדם לשפוט את העם היהודי, כי אין מי שסבל כמו העם היהודי… יש כבוד עצמי הכרוך באיזה כוח ובקיום מדיני. בחירות מן הרצון הטוב הפתלתול והשביר של אומות העולם. אך עם כל הערכתי לתחושה זאת, משגה רציני הוא לתת לאימת הייסורים היהודיים להיות המסגרת הבלעדית להבנת תקומתנו הלאומית. ישראל איננה רק תגובה לאנטישמיות המודרנית… אין אתה זקוק לביקור ביד ושם כדי להבין את אהבתנו לירושלים.

שאלות לדיון:

1. מהן הסכנות בעשיית השואה לרעיון היסוד בהיסטוריה היהודית בימינו, לפי הרטמן?
2. הביעו עמדתכם – האם אתם מסכימים לטענה של הרטמן, או מסתייגים ממנה?
3. איזה זיכרון צריך להיות רעיון היסוד של הזהות היהודית-ישראלית בימינו, לדעתכם?