לימוד תורה של נשים

לימוד תורה נזכר במקרא כחובת האב לבניו, אך הסוגיה של לימוד תורה לבנות עלתה כבר בתקופת המשנה. שינוי ראשוני החל בארה"ב במאה ה-20, אך רק בסופה של מאה זו במדינת ישראל התרחש מפנה של ממש בלימוד תורה של נשים.

< 1 דקות

צמיחתן של ישיבות ומדרשות ללימוד תורה של נשים היא "ההתפתחות הדרמטית והחשובה ביותר שחלה בעולם לימוד התורה בעשורים האחרונים."1

לימוד תורה נזכר במקרא כחובת האב לבניו – "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברי ו 6) – והבנות אינן נזכרות.2 אך בארץ ישראל בתקופת המשנה כבר עלתה הסוגיה של לימוד תורה לבנות, והתעוררה מחלוקת בעניין: היו שטענו כי "חייב אדם ללמד בתו תורה", אך אחרים התנגדו לעמדה זו בטענה כי "כל המלמד בתו תורה – כאילו לִימְדָהּ תִפְלוּת".3
לפי המסורת, נשים פטורות ממצוות תלמוד תורה – כפי שפסק רמב"ם ואף קבע כי "אישה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוותה."4 בהשפעת פסיקתו של רמב"ם התבטא היחס המסורתי ללימוד נשים בעיקר "בחוסר עידוד, ולא באיסור מוחלט."5 ועם זאת קמו במשך הדורות נשים למדניות יוצאות דופן, אך בדרך כלל הייתה ללימוד תורה לבנות תכלית מעשית: להקנות להן את הידע הנדרש למילוי ייעודן כנשים – ולא על מנת לממש את הייעוד של לימוד תורה לשמה.
המהפך בחינוך נערות יהודיות בפולין בתחילת המאה ה-20 לא הביא לשינוי דרמטי בלימוד תורה של נשים: גם בבתי ספר של תנועת המזרחי וגם בבתי הספר של רשת "בית יעקב" החרדית6 למדו הבנות תורה במתכונת מצומצמת שטיפחה את ייעודיה המסורתיים של האישה – וברמה נמוכה מזו של הבנים.
שינוי ראשוני בלימוד תורה של בנות ונשים מהזרם האורתודוקסי, החל בשנות החמישים של המאה ה-20 בארצות הברית, בבתי ספר יהודיים שהקימה האורתודוקסיה המודרנית ובהם הציעו לבנות מבוא ללימוד המשנה והתלמוד. באותה תקופה בבתי ספר דתיים תיכוניים בישראל הרחיבו את לימודי הקודש לבנות. בשנות השישים של המאה ה-20 נוסדה בירושלים המכללה לבנות, שהציעה לימודים באווירה "קרובה לזו של עולם הישיבות" והציגה תכנית לימודים בתחומי פרשנות המקרא, הלכה ומחשבת ישראל, ובמידה מוגבלת מאוד – גם קטעי תלמוד.7

עמדה יוצאת דופן בנושא הציג הרב יצחק נסים, הרב הראשי הספרדי לישראל (1955 –  1972), שעמד על החשיבות בלימוד תורה של נשים, גם בשל השפעתן על ביתן וסביבתן וגם על רקע הירידה "בתורה וביראה". וכך כתב הרב נסים לגב' פרחה ששון, שנהגה לשלוח אליו שאלות הלכתיות (אך לא הסכימה שיפרסם אותן): "ואני העני כתבתי בנושא זה תשובה ארוכה, בראיות עצומות מש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, שהנשים שנדב לבן לעסוק בתורה שבעל פה, חובה על חכמי דורן לחזק ידיהן ולאמץ זרועותיהן… ואולי בורא עולם ייתן בלב נשים רבות שיעסקו בתורה, וישפיעו מאור תורתן על סביבתן ובפרט על בני ביתן, כי בעונותינו הרבים ירדנו פלאים בתורה וביראה" (נחלת אבות – אסופת גנזים מבית משפחת ששון, מכון אהבת שלום, ירושלים תשס"ז – 2007. תודה למשה שפרבר על ההפניה).

ברבע האחרון של המאה ה-20 חל במדינת ישראל "מפנה של ממש" בכל הקשור ללימוד תורה של נשים ברמה על-תיכונית. זאת ביוזמתן של נשים מהזרם האורתודוקסי, שלא הסתפקו בלימוד המסורתי של תנ"ך, מדרשי אגדה מחשבת ישראל ומוסר – שנחשבו "מתאימים במיוחד לנשים" – ועמדו על זכותן לעסוק בלימוד תורה לשמה, באווירה ובסגנון ישיבתי. וכך נפתחה בשנת תשל"ו – 1976 מכללת "ברוריה" לנשים בירושלים (לימים מדרשת לינדנבאום) – המוסד העל-תיכוני הראשון לנשים שהעמיד במרכז את לימוד התלמוד וההלכה, ובעקבותיו קמו עוד מסגרות רבות ברחבי הארץ.

הנשים הלומדות לא ביקשו לקרוא תיגר על המסורת, אלא להעשיר את השכלתן התורנית ולתת ביטוי לתודעתן הדתית.8 ועם זאת יש בהתפתחות זו "פוטצניאל מהפכני", ומכאן התגובה הראשונית המסתייגת של הממסד הרבני. רק רבנים מעטים תמכו בהתפתחות חדשה זו וסייעו לה, ובראשם הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק.

במהלך השנים התקבלה באופן כללי תביעתן של נשים דתיות להרחבת השכלתן התורנית, וזאת בשני מסלולים: "מסלול הייחוד הנשי", המבקש "למתן את היבטיה המהפכניים של תנועת לימוד הנשים" ומתמקד בנושאים המסורתיים הקשורים לתפקידי האישה וייעודיה בבית, במשפחה ובקהילה.9 והמסלול השני – "מסלול השוויון המגדרי" – השואף, בהשראת גישתו של הרב סולוביצ'יק, להחיל את האידיאל של לימוד תורה על נשים וגברים כאחד ולטפח שכבה אליטיסטית של נשים לומדות.

מגמה זו אינה מסתפקת בכך "וחותרת לשוויון זכויות לנשים גם בתחומי הפעילות של הגברים."10 למהפכת לימוד התורה של נשים יש השלכות על מעמד האישה בחברה הדתית האורתודוקסית, והיא תובעת ויתורים מצד הממסד הדתי הגברי, שהדיר במשך אלפיים שנה את הנשים מעולם הלימוד וההלכה.