רכילות ולשון הרע

האיסור על רכילות ועל לשון הרע נזכר בתורה ונלמד מן הפסוק "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט 16). הצירוף "ללכת רכיל" שימש בסיס להגדרה ההלכתית של האיסור: "שלא תהיה כרוכל, שהוא מטעין דברים והולך",¹ שהרי הרוכל הולך ממקום למקום כדי למכור את סחורתו, ובדרכו "הוא מְסַפֵּר בעיר הזאת מה שראה בעיר אחרת". הקרבה הלשונית בין המילה רכילות למילה רוכל קשורה אפוא בפעילות עצמה: "המוליך רכילות מגיד לזה מה ששמע מזה."² עדות לכך – בתרגום אונקלוס של הפסוק: "לא תפיץ לשון הרע" (בתרגום מילולי מארמית). גם הנביאים הרבו להוכיח את העם על התנהגותו ולהזהירו מפני דוברי רכיל: ירמיהו מאשים את בני העם, שכולם "סוֹרְרִים הֹלְכֵי רָכִיל" (ירמיהו ו 28) ומזהיר שלא לבטוח באח או בידיד "וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ" (ט 3). והנביא יחזקאל מצביע על הקשר בין רכילות ובין שפיכות דמים (יחזקאל כב 9). וגם ספר משלי מתריע מפני התרועעות עם "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד" (יא 13, כ 19).
הגדרת רכילות ולשון הרע מבוססת על ההנחה של חז"ל, שכל מה שאדם אומר לחברו נועד רק לאוזניו של החבר – אלא אם בעל הדבר נתן לחברו רשות מפורשת לספר זאת לאחרים. וזאת במסגרת מערכת הכללים שהגדירו חז"ל תחת הכותרת "דרך ארץ".³ חז"ל התריעו על התופעה של לשון הרע והדגישו את חומרת העבירה: "לשון הרע שקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים", ולפיכך "כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע… ראוי להשליכו לכלבים".⁴ חז"ל מנו כמה אסונות לאומיים שאירעו לעם ישראל בגלל חטא לשון הרע, ובהם עצירת גשמים ובצורת,⁵ כיליונו של דור המדבר,⁶ ופילוג הממלכה לאחר מות שלמה המלך.⁷ וברוח דומה אך בלשון חיובית אמרו חז"ל: "אם שמרת פיך מלשון הרע – יהיו כל ימיך בשלום."⁸
רמב"ם מבחין בפסיקתו בין רכילות ובין לשון הרע, ומגדיר את הרכילות כדברים שאומר אדם על זולתו – לאו דווקא בגנותו: "כך אמר פלוני, וכך שמעתי על פלוני" – אך מוסיף ומזהיר: "אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם." ואילו ההגדרה של לשון הרע מתייחסת לדברים הנאמרים בגנותו של הזולת, "אף על פי שאומר אמת" – הרי הם לשון הרע, שהיא עוון גדול "עד מאוד" מרכילות.⁹

הגדרה נוספת נוגעת לשקרים שאדם אומר על זולתו, והם בבחינת הוצאת שם רע על חברו: "אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חברו."¹⁰ רמב"ם מוסיף עוד קטגוריה – "אבק לשון הרע"¹¹ – רמיזות ללשון הרע כגון: "איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה…" או דברים שאומר אדם בשבח חברו – אך באומרו זאת בפני שונאיו של חברו הוא גורם להם להשתמש גם בדברים אלו כדי לגנותו. ועל כל הולכי הרכיל ובעלי לשון הרע והמוציאים שם רע פוסק רמב"ם "שאסור לָדוּר בשכונתם וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם", ואף מוסיף נימוק היסטורי-לאומי וקובע: "ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע לבד."¹² הפסוק הפותח באיסור "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" ממשיך באיסור "לא תעמוד על דם רעך", והסמיכות בין שני האיסורים הובילה לקביעה ההלכתית כי הרכילות היא "עוון גדול… הגורם להרג נפשות רבות בישראל…"¹³
הרב ישראל מאיר הכהן עוסק בספריו באיסור לשון הרע – ובדרכים להימנע מעבירה על איסור זה – ועם זאת מגדיר מקרים שבהם חובה לספר את האמת על הזולת, גם כשאמת זו מכילה דברים בגנות הזולת, כדי להזהיר אחרים "שלא יתחברו עמו" או כדי "שלא ילמדו ממעשיו."
בשנת תשכ"ה – 1965 התקבל בכנסת "חוק לשון הרע", עם תיקונים שנוספו לחוק שנה אחר כך, ובכלל זה שינוי שם החוק ל"חוק איסור לשון הרע". החוק מגדיר את המושג ואת האחריות על ביצוע העבירה ומציג גם הקלות והֲגָנוֹת מפני החוק.

נוסח מקוון של חוק לשון הרע – באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.