אבל פן
נמנה עם מורי בצלאל (1913). עסק בציורי התנ"ך ודמויותיו, ובהם מצא אישוש לרעיון הציוני ולתפיסתו כי החיים בארץ הם תנאי ליצירה אותנטית. בציוריו בולטת צבעוניות הנוף הישראלי. נחשב בזמנו לאחד הציירים החשובים בארץ. בין תלמידיו – נחום גוטמן.
הצייר אבל פן (1883 – 1961) נולד בלטביה בשם אבא פפרמן למשפחה מסורתית: אביו היה רב וראש ישיבה, ופן קיבל חינוך יהודי מסורתי. הכשרתו כאומן החלה בשיעורי רישום שקיבל בגיל 12 מן הצייר יהודה פן,1 שאת שם משפחתו אימץ לעצמו.
וכך, מצויד בידע ראשוני בציור, נדד בין ערי רוסיה ופולין והתפרנס כשוליה של ציירי שלטים. בשנת תרנ"ח – 1898, בתמיכת תעשיין אמיד, החל ללמוד בבית הספר לאומנויות יפות באודסה. חמש שנים לאחר מכן נסע לתעד במכחולו את הפוגרום בקישיניוב, וסדרת ציורים זו הייתה הראשונה בסדרות שבהן תיעד את הגורל היהודי – תיעוד שהיה, לפי עדותו, משימה מרכזית בחייו.
בגיל 20 הגיע לפריז, שם למד אומנות ושכלל את סגנונו כמאייר הומוריסטי, ושם גם המשיך לצייר – בעיקר מן הזיכרון – את חיי היהודים ועליבותם.
בשנת תרע"ג – 1913 הגיע אבל פן לירושלים בהזמנת בוריס שץ כדי ללמד בבצלאל, ושנה לאחר מכן נסע לפריז כדי לארוז את חפציו – אך נאלץ להישאר שם במהלך מלחמת העולם הראשונה. בתקופה זו תיעד במכחולו את מוראות המלחמה, והנציח בסדרת ציורי פסטל מזעזעים את גורלם של יהודי רוסיה שנרצחו, נאנסו וגורשו מבתיהם.2
ציורים אלו הוצגו בתערוכה מיוחדת בארצות הברית, ואחד העיתונים העניק לפן את התואר "הצייר היהודי הגדול ביותר". לסדרה זו הוקדש לאחר מכן "אולם נאד הדמעות" בבית הנכות של בצלאל, שנפתח בשנת תרפ"ה – 1925 ותיעד את הסבל היהודי. לצד ציוריו של פן הוצגו באולם עדויות לפרעות ביהודי העולם, ובהן ספרי תורה מגואלים בדם ותיקים שנתפרו מגווילים של ספרי תורה.3
בקיץ תרפ"א – 1921 חזר אבל פן לארץ ולעבודת ההוראה בבצלאל, והחל להקדיש את זמנו לציורי התנ"ך. הוא הקים בירושלים את "החברה הארץ-ישראלית להוצאות אומנותיות בע"מ", והחברה הוציאה לאור במהלך שנות העשרים של המאה ה-20 שלושה אלבומים, שזכו להצלחה גדולה – ולהעתקים רבים.
סיפורי התנ"ך ודמויותיו היו מקור השראה מרכזי לפן ולאומני בצלאל הראשונים: בתנ"ך מצאו עדות ואישוש לרעיון הציוני, לקשר עתיק היומין בין עם ישראל לארצו ולאפשרות של תחייה לאומית בארץ ישראל.
זאת ועוד: לפי תפיסתו של אבל פן, היו החיים בארץ ישראל תנאי ליצירה אותנטית ובעלת משמעות: "צריך לחיות על אדמתה ותחת שמיה של ארץ ישראל ובסביבת תחייה השואפת לקבל עליה השריית (=השראת) העבר הגדול". רק כך "יצלח האומן ברוך האלוהים" להגיע דרך כל דורות הגלות "אל מחוז חפצו".4
הדמויות המקראיות של פן נראות כטיפוסים מזרחיים בני זמנו, בלבוש מזרחי ובתכשיטים אותנטיים. בציורי התנ"ך שלו שאף אבל פן לתעד דמויות ואירועים מקראיים כאילו חיו והתרחשו בזמנו ובמקומו, במזרח התיכון שבו חי.
עד שנות הארבעים של המאה ה-20 נחשב אבל פן לאחד הציירים הארץ-ישראלים החשובים. הוא גילה רגישות רבה לצבעוניות העזה של הנוף הארץ-ישראלי והשפיע על תלמידיו, ובהם נחום גוטמן.
אבל פן היה נשוי לאסתר, ונולדו להם שני בנים: אלדד, שנפל במלחמת העצמאות בקרב על גוש עציון, ואיתיאל פן, שהיה ממונה על עזבונו האומנותי של אביו ונפטר בשנת תשס"ט – 2009. אבל פן נפטר בגיל 78 בירושלים, ושם גם נקבר.