אברהם מאפו
סופר ומחנך מליטא (המאה ה-19), ממבשרי התחייה העברית. מחבר הרומן העברי הראשון, "אהבת ציון", שהבליט את הניגוד בין עליבות חיי היהודים באירופה ובין תקופת הזוהר של עם ישראל בארצו (בימי הבית הראשון) והשפיע על התעוררות התודעה הלאומית היהודית.
אברהם מאפו (1808 – 1867) נמנה עם סופרי ההשכלה החשובים וכתב את הרומן העברי הראשון – "אהבת ציון" – שהיה "אחד ממבשריה החשובים של תנועת התחייה העברית בספרות העברית ובחברה היהודית".1
מאפו נולד בסלובודקה שבליטא (אז באימפריה הרוסית, כיום שכונה בעיר קובנה) והתחנך ב"חדר" שניהל אביו, המלמד. הוא גילה עניין בתנועת החסידות ובצעירותו היה מקורב לחסידי חב"ד. כעבור זמן נמשך להשכלה והתחיל ללמוד עברית ושפות זרות, ובהן רוסית, גרמנית וצרפתית. לאחר נישואיו נדד במשך כמה שנים בעיירות ושימש כמורה.
כעבור זמן השתקע בעיר קובנה, שם עבד עד סוף ימיו כמורה בבית הספר הממשלתי היהודי ושם גם סיים את כתיבת הרומן העברי הראשון, שתחילה נקרא "שולמית" ורק לאחר זמן קיבל את שמו – "אהבת ציון"(תרי"ג – 1853). ב-20 השנים הבאות המשיך מאפו בכתיבה – לצד עבודתו כמורה. הוא כתב שני רומנים נוספים וכן ספרי לימוד והוראה. בסתיו 1867 נסע מאפו אל אחיו בפריז, ובדרך עבר בעיר קניגסברג כדי למסור לבית הדפוס את ספרו "אמון הפדגוג" – שהיה הספר האחרון שהספיק לפרסם בחייו. שם, בעיר קניגסברג, נפטר אברהם מאפו ביום הכיפורים תרכ"ח – 1867.
אברהם מאפו כתב שלושה רומנים – "אהבת ציון", "עיט צבוע", "אשמת שומרון".2 ספרו הראשון "אהבת ציון" (תרי"ג – 1853) היה גם הרומן העברי הראשון: היה זה רומן היסטורי המתרחש בסוף תקופת הבית הראשון, שבה חי עם ישראל בארצו ועבד את אדמתו.
הרומן נכתב על רקע חיי ההשפלה של היהודים במזרח אירופה, והשפעתו על בני הדור לא הייתה רק בתחום הספרות – אלא גם בתחום התודעה הלאומית: קוראי הרומן עמדו על הניגוד בין חייהם העלובים בגלות ובין תקופת הזוהר של עם ישראל בארצו. ההשראה המקראית של "אהבת ציון" הביאה ל"שינוי ערכים גמור ביחס לארץ ישראל, לשפה העברית ולמעמדה של האישה."3
"אהבת ציון" התקבל באהדה רבה וזכה לשבחי הקוראים. הוא תורגם לשפות רבות: יידיש, רוסית, אנגלית, גרמנית, צרפתית לאדינו, ערבית ופרסית-יהודית. הרומן השני שכתב, "עיט צבוע", יצא לאור בכמה חלקים החל בשנת תרי"ז- 1957. הרומן עוסק במציאות חייהם של היהודים ברוסיה, יוצא נגד הקנאות הדתית ונגד מגמת ההתבוללות ומטיף לדגם של המשכיל הנאמן לעמו – ולעבודת האדמה.
"אשמת שומרון" (תרכ"ו – 1866) היה הרומן השלישי (והאחרון) של מאפו – רומן היסטורי שנכתב, כמו "אהבת ציון", על רקע ממלכת ישראל בסוף ימי הבית הראשון.
מאפו כתב גם שלושה ספרי לימוד שהתבססו על ניסיונו רב השנים בהוראה: "חנוך לנוער" (תרי"ט – 1859) – ללימוד ראשית השפה העברית; ספר בגרמנית – באותיות עבריות – ללימוד השפה הצרפתית; והספר "אמון הפדגוג" שהיה גם ספרו האחרון (תרכ"ז – 1867). ספר זה היה חביב על לומדי עברית באותה תקופה ויצא לאור בחמש מהדורות. התרגול המוצע בספר כלל סיפור חינוכי לבני הנעורים ("בית חנן"), שהיה כנראה סיפור הילדים הראשון בספרות העברית החדשה.4
מקור ההשראה ליצירתו של מאפו היה התנ"ך – לא רק בתכנים אלא גם בלשון ובסגנון. מאפו שיבץ ברומנים ביטויים, דימויים ואף פסוקים שלמים מן התנ"ך, אך הצליח לעצב סגנון פרוזה עצמאי, וכבר ברומן השני – "עיט צבוע" – שיבץ גם מילים וניבים מלשון חז"ל, "שהתאימו יותר לצרכיו של רומן מודרני."5 הישגיו של מאפו בתחום הלשון העברית חיפו על החולשה של הרומנים ברמת הסיפור והעלילה. אך למרות חולשות אלו הלהיבו הרומנים את בני דורו, גם משום עצם החידוש – רומנים בעברית – וגם בשל ההרפתקאות של גיבורי הרומנים שעמדו בניגוד מוחלט לחייהם הקשים והאפרוריים של מרבית הקוראים.
יצירתו של מאפו – באתר פרויקט בן- יהודה.