ארץ ישראל בתנ"ך

לארץ ישראל המקראית יש שתי הגדרות עיקריות: הגדרת הארץ שהובטחה לאברהם בברית בין הבתרים – ארץ רחבה ולה גבולות טבעיים: מנהר הנילוס ועד נהר פרת (בראשית טו 18), והגדרה של גבולות הארץ שבה נצטוו בני ישראל להתנחל, וגבולותיה היו מצומצמים יותר.¹

ארץ ישראל המקראית השתרעה בצומת שבין אסיה לאפריקה, בין שני הנהרות הגדולים – הנילוס והפרת – והפרידה בין ממלכת הדרום (מצרים) וממלכות הצפון (בבל, אשור ופרס). שתי דרכים חשובות עברו בין מצרים בדרום למסופוטמיה בצפון בתחומי ארץ ישראל:

1. דרך המלך, שעברה בעבר הירדן המזרחי (במדבר כ 17)
2. דרך הים, לאורך מישור החוף (ישעיהו ח 23).

התוואי של שתי הדרכים עבר בארץ ישראל ובסוריה, והן היו דרכי המסחר החשובות ביותר באותם ימים. מיקום זה של ארץ ישראל עשה אותה לארץ מעבר שנכבשה מעת לעת – כולה או חלק ממנה – בידי אחת מן המעצמות.²
בארץ ישראל המקראית – נופים גיאוגרפיים למיניהם: חוף הים, השפלה, ההר המזרחי, הערבה והבקעה, הנגב והמדבר.

בספר יהושע נזכרים גם הגלעד, הבשן, החרמון ובקעת הלבנון והעמקים. אחרי מות שלמה המלך, בעקבות פילוג הממלכה המאוחדת, התפלגה האומה לשתי ממלכות: ממלכת יהודה וממלכת ישראל, והחזרה לארץ ישראל בימי שיבת ציון הייתה שיבה לירושלים ולארץ יהודה בלבד.

ארץ ישראל במחשבת המקרא

שמה הקדום של ארץ ישראל בתנ"ך הוא ארץ כנען, ותרח, אבי אברהם, ומשפחתו קמו "לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן" (בראשית יא 31). באופן כללי, ארץ ישראל בתנ"ך אינה נקראת על שם בני ישראל, אלא על שם העמים שישבו בה לפני התנחלותם של שבטי ישראל, לרוב – ארץ כנען, על שם יושביה הכנענים. ארץ ישראל לא הייתה הבסיס לקיומו של עם ישראל; היסוד הלאומי והדתי של עם ישראל היה במעמד הר סיני, שבו כרת ה' ברית עם עמו ונתן לו את התורה. ארץ ישראל הייתה אפוא היעד הלאומי והדתי של עם ישראל, "המקום שעליו להוכיח בו את היותו ראוי למולדת, ושבו יזכה לשגשוג חומרי ולשלמות מוסרית ורוחנית." לפי המקרא, ה' – בורא העולם והארץ – הבטיח את ארץ ישראל לבני ישראל ולעם ישראל "לַאֲחֻזַּת עוֹלָם" (בראשית יז 8), אך התנה הבטחת זו בשמירה על אורח חיים של צדקה (צדק) ומשפט ועבודת ה': "תנאי מוסרי דתי" חל גם על ההתנחלות בארץ ישראל וגם על החזקתה. ארץ ישראל היא אפוא המולדת הלאומית של עם ישראל – אך גם ארץ הקודש, שבמרכזה ירושלים ובית המקדש ועבודת ה'. הארץ היא "יסוד אמונה וסוד הוויה של ישראל", ולפיכך "אין לארץ ישראל תקנה ללא [עם] ישראל, ואין לישראל תקנה ללא ארץ ישראל שהיא אחוזת עולם לו" [אליעזר שביד, "ארץ ישראל", בתוך: ארתור א' כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, עמ' 37 , 263, 70].

התנ"ך מתאר את סגולותיה של ארץ ישראל, שהשתבחה בשפע אַרְצִי – ארץ שבעת המינים, זבת חלב ודבש, "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ", שנתברכה במי תהום ונחלים היוצאים בבקעה ובהר – וגם במחצבים: "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח 8 – 9). נוסף על השפע הטבעי והחקלאי יש לארץ ישראל ממד דתי ייחודי – ההשגחה האלוהית המיוחדת לה: ארץ ישראל תלויה במי גשמים (דברים יא 11), ותלות זו בגשם התפרשה במקרא כאות להשגחה ה' על הארץ, שהרי "עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא 12). מכל הארצות בחר ה' לעמו את ארץ ישראל, שהיא "אֶרֶץ חֶמְדָּה" (ירמיהו ג 19 ועוד) – אך מחייבת את יושביה לאורח חיים מוסרי ודתי, שאם לא כן – תקיא הארץ את יושביה (ויקרא יח 25). "לארץ סגולה מוסרית-דתית המציגה תנאים בעניין גורל יושביה", והיא מציעה שפע וכל טוב – "אך גם ניסיון דתי-מוסרי מיוחד במינו" (אליעזר שביד, שם, עמ' 38). הקשר המיוחד בין עם ישראל לארץ ישראל בא לידי ביטוי בקבוצה של מצוות מן התורה שאותן אפשר לקיים רק בָּאָרֶץ – מצוות התלויות בארץ.