אשכנז

בימי הביניים היה זה שמה של גרמניה בספרות היהודית, ומכאן הכינוי "אשכנזים" ליהודים מגרמניה ולצאצאיהם בארצות אחרות. מקור השם אינו ברור. ייתכן שהוא נגזר מן השם Scanzia ,Scandza – שמה של סקנדינביה הנחשבת למולדתם של שבטים גרמאניים אחדים.

השם "אשכנז" מופיע גם במקרא: בספר בראשית (י 3) אשכנז נזכר כאחד מצאצאי יפת. מסתבר שהיהודים החילו את השם המקראי על מקום מושבם, מתוך תפיסה שבני יפת התיישבו באירופה.¹ כבר במאה ה- 11 מוצאים במקורות יהודיים את השם "אשכנז" ככינוי לגרמניה (רש"י בפירושו לתלמוד הבבלי, מסכת כתובות, דף עד עמ' א).

החל במאה ה- 14 כולל המונח "אשכנז" גם את יהודי צפון צרפת. במאות 15 – 16, לאחר הגירתם של יהודי אשכנז ממערב אירופה למזרחה, הפכו פולין וליטא למרכז יהדות אשכנז, והלשון היהודית האשכנזית (יידיש) הייתה להם סימן היכר (על פי אפרים אלימלך אורבך, "אשכנז", בתוך: האנציקלופדיה העברית, עורך ראשי: ישעיהו ליבוביץ, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשכ"ח-1968, כרך ז עמ' 413 – 415).