בוריס שץ

מבוא

בוריס (שלמה) שץ¹ (1867 – 1932), "אבי האומנות הישראלית", היה אומן ויוצר באומנות הפלסטית לתחומיה, איש חזון וציוני נלהב, שהגה והקים בירושלים את "בית המדרש" בצלאל ואת המוזיאון – "בית הנכות הלאומי בצלאל".² בכך הניח שץ את התשתית לשני מוסדות מרכזיים באומנות הישראלית – האקדמיה לאומנות "בצלאל" ומוזיאון ישראל בירושלים.
שץ ביקש ליצור "סגנון ארץ ישראלי" שישלב מזרח ומערב, עבר והווה, ויגבש "גישה ריאליסטית קלאסית לתכנים עבריים – מערביים ומזרחיים". הוא אימץ סמלים מחפצי קודש יהודיים והשתמש בנוף הארץ ישראלי ובדמויותיו הססגוניות ליצירת חוויה אומנותית של התחדשות.³
שץ האמין כי האומנות היא ביטוי לרוח הלאומית, וכי סביבה חזותית הולמת לא זו בלבד שתשקף את החלום הציוני – אלא אף תעצב אותו ותתרום לגיבושו המחודש של העם היהודי בארצו.⁴ בגיל 66, במהלך מסע התרמה להצלת "בצלאל", נפטר שץ בבית חולים בדנוור שבארצות הברית והובא לקבורה בירושלים (תרצ"ב – 1932).

תולדות חייו

בוריס שץ נולד בתאריך כו בכסלו תרכ"ז – 1867 בעיירה יהודית בליטא למשפחה חרדית של למדנים, רבנים וחזנים. כישרונו בציור בא לידי ביטוי כבר בתקופת לימודיו בחדר: הוא נהג לעטר חומשים וסידורים, ולאחר מכן החל לצייר דיוקנאות.
בגיל 15 עבר ללמוד בישיבה גבוהה בווילנה, אך שש שנים לאחר מכן עזב את הישיבה (ואת הדת) והחל לעסוק באומנות. בוורשה יצר את פסלו הראשון – "הֶנְדְל הרוכל היהודי" – והתפרנס מציור ומפיסול דיוקניהם של עשירי העיר. הוא למד אומנות בווילנה ובוורשה, ובגיל 20 פרסם בעיתון "הצפירה" מאמר על תפקידה של האומנות בתחייה הלאומית של עם ישראל.
בגיל 22 התחתן עם ג'ני, אשתו הראשונה, נסע אתה לפריז,⁵ ושם למד פיסול אצל אנטוקולסקי⁶ והשתלם גם בציור. בפריז יצר את פסלו המפורסם – "מתתיהו החשמונאי" – והחל להתפרסם כאומן, ובשנת תרנ"ה – 1895 נסע לבולגריה בהזמנת הנסיך פרדיננד, ושהה שם כ-10 שנים, שבמהלכן ייסד את האקדמיה המלכותית לאומנות.
יצירותיו באותן שנים שאבו את השראתן מן התרבות העממית שבשימורה עסק, והניסיון שצבר שם היה לימים הבסיס להקמת בצלאל. בשנת תרס"ג – 1903 בעקבות הפגורום בקישינב חזר לעסוק בנושאים יהודיים וגם נפגש עם הרצל והיה לציוני נלהב.
שץ העלה לפני הרצל את הרעיון להקים אקדמיה לאומנות בארץ ישראל. שנתיים לאחר מכן אישר הקונגרס הציוני את הצעתו, ובשנת תרס"ו – 1906 עלה שץ לארץ וייסד בירושלים את בצלאל – "בית מדרש לאומנות ולמלאכות אומנות" – וכעבור זמן קצר גם את המוזיאון לאומנות יהודית.
שלוש שנים לאחר מכן הוצגו תערוכות מיצירות תלמידי בצלאל ברחבי העולם, והמוסד שגשג ומשך אליו תלמידים רבים.⁷ באותן שנים פגש את מבקרת האומנות ד"ר אולגה פבזנר; היא הייתה לאישתו השנייה, ולזוג נולדו שני ילדים – בצלאל וזהרה – שבבגרותם היו גם הם אומנים.
במלחמת עולם הראשונה (תרע"ד – 1914) סגרו השלטונות התורכיים את בצלאל וגירשו את שץ ומשפחתו לדמשק.⁸ לאחר זמן מה הורשה שץ לחזור ולהתיישב בטבריה, שם כתב את ספרו "ירושלים הבנויה" ובו הציג את חזונו הציוני-אומנותי האופטימי.
לאחר המלחמה חידש שץ את פעילות בצלאל אך נאלץ להתמודד עם קשיים כלכליים ועם ביקורת נוקבת מבית.⁹ הוא יצא לגייס תרומות בחו"ל, ובמהלך מסעו בארצות הברית חלה ואושפז.¹⁰ שץ נפטר בודד וחסר אמצעים בפורים שנת תרצ"ב – 1932 בבית חולים בדנוור, קולרדו.
בשנת תשס"ג – 2003 שופץ ביתו של בוריס שץ בירושלים, ושלוש שנים לאחר מכן נערכה במוזיאון ישראל תערוכה מיוחדת של יצירותיו.¹¹

יצירתו של שץ

בוריס שץ החל לצייר בעודו ילד, אך משבגר התרכז בתחום הפיסול והתבליט, ועסק בציור בעיקר לפרנסתו. את פסלו הראשון – "הֶנְדְל הרוכל היהודי"¹² – יצר בגיל 21 בוורשה, אז החל לגבש את תפיסתו בדבר ייעודיה של האומנות היהודית כאמצעי חינוכי ותעמולתי בתהליך התחייה הלאומית.¹³
בפריז פעל בוריס שץ בהשראתו של הפסל היהודי מרק אנטוקולסקי, שהיה בעל סגנון ריאליסטי ונטייה לרעיונות חברתיים. בתקופה זו יצר שץ את פסלו המפורסם – "מתתיהו החשמונאי" (תרנ"ד – 1894) – דמותו של יהודי זקן, חלש בגופו אך חזק ברוחו, שהיה לימים סמל התחייה הלאומית.¹⁴ באותה תקופה גם יצר את סדרת הפסלים על משה רבנו.¹⁵
שנותיו בבולגריה נחשבות לתקופת שיא בעבודתו. יצירותיו באותן שנים הושפעו מן התרבות העממית שבשימורה עסק, וכללו תיאורים של פשוטי עם ומוטיבים עממיים-נוצריים לצד פסלים ואנדרטאות של אישים בולגרים ועיצוב סמלים לאומיים.
החל בשנת תרס"ג – 1903, כנראה בהשפעת הפגורום בקישיניוב, חזר שץ לעסוק בנושאים יהודיים: בסדרת תבליטים תיאר את הווי העיירה ואת החיים היהודיים, ובריקועי נחושת הנציח את חיי היום יום של היהודים על חגיהם וטקסיהם – תפילה, קבלת שבת, הבדלה, ברכת הנרות, תקיעת שופר, נטילת לולב ועוד.
יצירות אלו היו ביטוי לרוח העם ולזהותו, ונועדו להעמיק את התודעה היהודית ולשמר עולם הולך ונעלם.¹⁶ שץ הנציח בתבליטים גם את דיוקניהם של מנהיגים ואישים ציוניים – ובהם בנימין זאב הרצל, אליעזר בן יהודה וחיים נחמן ביאליק.¹⁷ בשנות פעילותו בארץ הקדיש שץ את עיקר זמנו ומרצו להקמת בצלאל ולפיתוחו של המוסד, ומיעט לעסוק ביצירה. רק בסוף ימיו חזר לצייר – בעיקר ציורי שמן.

אומנות יהודית - והחזון הציוני

יצירתו ופעילותו האומנותית של בוריס שץ היו חלק בלתי נפרד מהשקפתו הציונית: האומנות והיצירה היו בעיניו תנאי הכרחי להבראת האומה – "האומנות היא נשמת האומה".
את חזון הציונות שלו הציג שץ בספרו האוטופי, "ירושלים הבנויה – חלום בהקיץ", שנכתב בטבריה בשנת תרע"ח – 1918, ובו תיאור של המדינה שעתידה לקום בארץ ישראל, 100 שנים לאחר מכן (בשנת 2018).¹⁸
בפתיחת ספרו תיאר שץ את פגישתו עם בצלאל בן אורי, בונה המשכן, ואת הסיור המשותף של שניהם ברחבי הארץ בכלי התעבורה החדיש – האווירון.¹⁹ הספר מסרטט חזון אופטימי לעתיד העם היהודי והאומנות בארץ ישראל, ומציג אידיליה של החיים בארץ במאה ה- 21: הרמוניה בין האדם לטבע כמו גם בין אדם לזולתו ובין תושבי הארץ, ללא מתחים בין העדות או בין יהודים לערבים (שרבים מהם אף מתגיירים).²⁰
במדינה האוטופית של שץ משגשגים חיי האומנות והיצירה ומשמשים מקור תעסוקה מרכזי ליהודי הארץ, והאקדמיה לאומנות בצלאל לבדה מעסיקה שני מיליון וחצי איש ביצירה אומנותית ואומנותית. "ירושלים הבנויה" היא מרכז רוחני, מוסרי ותרבותי, ועל הר הבית נבנה מחדש בית המקדש, שאינו אלא מוזיאון המוקדש כולו ליצירה היהודית (ובכלל זה – יצירותיו של שץ), והאומנים משרתים בו ככוהנים: "חלמתי כת של אומנים בעלי רוח הקודש, בני חורין הרחוקים מעולם הבורסה ומהכנופיה של מבקרי האומנות… שאהבתם טבעית וטבעם טבעי… ותעודה (=מטרה) אחת לפנינו: להראות לבני האדם מה נאה וחביב הוא עולמו של הקדוש ברוך הוא."²¹
התיאור האוטופי של הארץ ב"ירושלים הבנויה" מדגיש את ההיבטים האסתטיים של החברה היהודית העתידית – את התכנון של הנוף והמרחב – ערי פרברים טובלות בירק, את האומנות המשגשגת והאומנויות העממיות, ובהן אופנת הלבוש המשלבת מוטיבים מזרחיים.
את כריכת הספר "ירושלים הבנויה – חלום בהקיץ" עיצב האומן זאב רבן, ובה נראה שץ כשהוא יושב על גג בניין בצלאל (הישן), ולפניו בצלאל בן אורי המקראי, בונה המשכן.
שץ קיווה שספרו יזכה לתפוצה רחבה ויתורגם לכמה שפות, וההכנסות ממכירותיו יוכלו לשפר את מצבו הכספי של בצלאל. אך הייתה לשץ גם מטרה אידיאולוגית – להפיץ את רעיונותיו על החזון הציוני ועל מקומה של האומנות בתחייה הלאומית. בסופו של דבר שתי התקוות נכזבו: הספר לא זכה להצלחה, לא הניב רווחים ו"לא הייתה לו כל השפעה על חיי האומנות בארץ."²²

העשרה - קישורים

תולדות חייו של בוריס שץ – באתר מוזיאון ישראל

מאמר של פרופ' רחל אלבוים-דרור, גן עדן, גן האהבה, ועמק רפאים, על קורותיו של בוריס שץ ועל ספרו האוטופי – "ירושלים הבנויה" – באתר מטח

מאמר של גדעון עפרת, האומנות הישראלית והמסורת היהודית – באתר דעת