בלק, בלעם והאתון

הסיפור על בלק בן ציפור מלך מואב ועל בלעם בן פתור¹ מארם נהריים (ואתונו) מופיע בספר במדבר (פרקים כב-כד) ומתפרס על פני פרשה שלמה (כמעט), שאף זכתה להיקרא על שם בלק מלך מואב. פרשה זו שונה מרוב הפרשות שבתורה – הן בשמה² הן בתוכנה. לפי מסורת חז"ל, "משה כתב ספרו וספר בלעם ואיוב",³ ומקביעה זו אפשר ללמוד על חריגותו של הסיפור משאר התכנים המצויים בחמישה חומשי תורה.
הסיפור פותח בציון ניצחונם של בני ישראל על האמורי, ובחששו של בלק בן ציפור מלך מואב מפני בני ישראל, "כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי" (במדבר כב 6). ומכאן מטרתו – לעצור את התקדמותם של בני ישראל "אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ". הוא פנה אל בלעם בן פתור, שהיה ספק נביא ספק קוסם, וביקש ממנו לקלל את ישראל, "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (כב 6). בלעם הודיע לשליחיו של בלק כי יפעל "כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי" (כב 8), ובסופו של דבר סירב – לפי צו האלוהים שאמר לו: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (כב 12).
בלק שלח משלחת שנייה ובה "שָׂרִים, רַבִּים וְנִכְבָּדִים" (כב 15) מאלה הראשונים. גם להם אמר בלעם תחילה כי גם אם ייתן לו בלק "מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב" (כב 18) – הוא לא יוכל להמרות את פי ה'. בפעם הזאת התיר ה' לבלעם ללכת אל בלק – בתנאי ש"אַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (כב 20). בלעם יצא לדרך – אך ה' כעס "כִּי הוֹלֵךְ הוּא" ושלח "מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ" (כב 22). ובשלב הזה נכנסת לסיפור אתונו של בלעם, שהבחינה במלאך ה' ולכן לא התקדמה, אלא נטתה מן הדרך. בלעם, למרות כישוריו המיוחדים, לא ראה את מה שראתה האתון, והכה אותה על עקשנותה – שלוש פעמים. ואז פתח ה' את פי האתון, והיא שאלה בתרעומת: "מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים?" (כב 28).⁴ אחרי דו שיח קצר עם האתון הבחין בלעם במלאך ה', והמלאך חזר והזהיר אותו: "וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר" (כב 35).
כאשר הגיע בלעם למואב, הוא הקים מזבחות והקריב קרבנות יחד עם בלק , וחיפש נקודות תצפית מתאימות על בני ישראל כדי להשביע את רצון בלק – ולקלל את ישראל. שלוש פעמים – משלוש נקודות תצפית שונות – ניסה בלעם לקלל את ישראל, אך בניגוד לבקשתו ולציפייתו של בלק – כל הניסיונות נכשלו: בכל שלוש הפעמים ה' שם בפי בלעם דברי שבח על ישראל: "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב" (כג 10), "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (כג 24), "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (כד 5).⁵
בפעם השלישית ניבא בלעם עתיד מזהיר וניצחונות לישראל בזכות ה' העומד לימינו: "אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (כד 8 – 9). בלעם גם ניבא את מפלת מואב בידי ישראל: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹ כָּל בְּנֵי שֵׁת" (כד 17), וכן את תבוסתם לעתיד של עמי האזור – עמלק, הקיני, כתים אשור ועוד (פס' 18-24).