"בל תשחית" – בבית ובסביבה
איסור הלכתי למניעת קלקול והשחתה של כל דבר שיש בו תועלת, ובכלל זה בגדים, מזון, וסביבת המגורים. האיסור בתורה חל על כריתת עצי פרי בזמן מלחמה, אך ההלכה הרחיבה אותו כדי למנוע השחתה ובזבוז.
"בל תשחית" הוא איסור הלכתי הנועד למנוע קלקול והשחתה של כל דבר שיש בו תועלת, ובכלל זה בגדים, מזון, חפצים וסביבתו של האדם: "הַמְשַׁבֵּר כלים, וקורע בגדים, והורס בניין, וסותם מעיין, ומאבד מאכלות (=מאכלים) דרך השחתה – עובר [עבירה] ב"לא תשחית".1 מקורו של האיסור – בתורה, בציווי האוסר על האדם לכרות עצי פרי בזמן מלחמה: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ… לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ." והנימוק: "כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל", וגם: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" (דברים כ 19 – 20).2 ההלכה אוסרת על השחתה וכריתה של עצי פרי בכלל – לא רק בעת מלחמה, "ולא במצור בלבד, אלא בכל מקום" כפסיקת רמב"ם. עם זאת נקבעו סייגים לאיסור זה, ולפיהם מותר לכרות עצים במקרים מוגדרים, למשל: כאשר העץ מזיק לעצים אחרים או לשדה או כאשר העץ זקן ומניב פרי מועט "שאינו ראוי לטרוח בו".3
כאמור, ההלכה הרחיבה את האיסור המקראי להשחית ולכרות עצי מאכל והחילה אותו גם על מזון, בגדים וחפצים ואסרה השחתה וקלקול (ובזבוז) של כל דבר שיש בו תועלת לאדם. מכאן ההקפדה שלא לזרוק מזון ודברי מאכל שנשארו לאחר הארוחה, אלא לשמור עליהם (בקירור או בהקפאה) או להעבירם לנזקקים.4 וכך גם לגבי בגדים וכלים ושאר חפצים שאדם אינו זקוק להם אך מצבם טוב והם ראויים לשימוש, ויש להעבירם למי שזקוק להם או למי שיכול לעשות בהם שימוש. ואפילו מזון שהתקלקל – נוהגים שלא לזרוק לפח אלא להאכיל בו בעלי חיים (כלבים, חתולים וכדומה). ויש בהלכה הקפדה מיוחדת הנוגעת למזונו הבסיסי של האדם – הלחם.5
האיסור "בל תשחית" נועד לחנך את האדם להעריך ולאהוב את הטוב ואת התועלת שבו, ולהרחיקו "מכל דבר רע ומכל דבר השחתה", והמחמירים נזהרים שלא לאבד "אפילו גרגר של חרדל בעולם" ומצטערים על כל דבר שהולך לאיבוד ומשתדלים להציל כל דבר מקלקול והשחתה ככל יכולתם.6