בנות צלפחד

בספר במדבר בעת ההכנה לכניסה לארץ מספרת התורה על בנותיו של צלופחד. לצלפחד בן חפר משבט מנשה לא היו בנים, כי אם בנות בלבד: חמש בנות הנזכרות כולן בשמותיהן: מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה (במדבר כו 33). לצלפחד לא היו אפוא זכרים יורשים, ואחרי מותו ביקשו חמש הבנות לתבוע את חלקן בירושת האב – בניגוד לחוק שהיה קיים באותה עת, שעל פיו היו רק זכרים זכאים לרשת את אביהם. בנות צלפחד פנו אל משה ואלעזר הכוהן ואל הנשיאים ואל כל עדת ישראל ושטחו את טענתן: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר… וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (כז 3 – 4).
בנות צלפחד נימקו את טענתן בכמה נימוקים: אביהן צלפחד מת במדבר, היינו: הוא היה מיוצאי מצרים ולפיכך היה זכאי לנחלה בארץ ישראל. אביהן גם לא נמנה עם המורדים שהצטרפו לקורח, אלא מת בחטאו, ולכן אין סיבה לשלול ממנו את חלקו בנחלת הארץ.¹ הבנות הדגישו את הצדק החברתי ואת שאיפתן למנוע אפליה בלתי מוצדקת, שהרי אם לא הן יקבלו את הזכות לרשת את נחלת אביהן – לא יהיה המשך למשפחת האב ורכושו יאבד. מסופר שמשה הביא את טענותיהן של בנות צלפחד לפני ה',² וה' ציווה: " כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת. נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן " (כז 7). ובעקבות המקרה של בנות צלפחד נקבע חוק ירושה חדש, שקבע את זכות הבנות לרשת את האב בהיעדר בנים יורשים:
"אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ" (כז 8). בהמשך נקבע סייג לחוק: הבת יורשת את נחלת אביה רק בתנאי שלא תינשא לאדם שאיננו מבני השבט (לו 6 – 9), וזאת כדי להבטיח את השארת הנחלה בתחום השבט,
"וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כז 7).