בעל שם
כינוי לאדם שעסק ברפואה עממית ומאגית, שרווחה במזרח אירופה (מאות 18-16). יש עדויות על בני משפחות מיוחסות ורבניות שהיו "בעלי שם" ורכשו ידע ברפואה עממית ובמאגיה.
כינוי למי שעסק ברפואה עממית באמצעות צמחים, סגולות וקמעות, גירוש שדים ומזיקים וכדומה. במזרח אירופה במאות 16 – 18 רווחה האמונה בהימצאותם של שדים ורוחות ומזיקים למיניהם, שפגיעתם נחשבה רעה במיוחד בזמנים ובאירועים מוּעָדִים לפורענות, כגון – שעות הלילה, בזמן חתונה או לֵידָה.
רבים האמינו כי כוחות הרוע מאיימים על האדם ומסכנים את בריאותו ורווחתו, וכי הרפואה העממית והמאגיה מגוננים על האדם מפני פגיעתם של כוחות אלו ושומרים על בריאותו. נראה כי אמונות אלו רווחו בכול שכבות החברה במזרח אירופה ולאו דווקא בקרב השכבות הנמוכות, כפי שטענו המשכילים. יש עדויות כי בני משפחות מיוחסות ורבניות היו "בעלי שם", הם רכשו ידע בתחום המאגיה והידע עבר מדור לדור. רבים מ"בעלי השם" שפעלו במאות 16 – 18 נמנו עם העילית הרוחנית-דתית במזרח אירופה, ומקצתם אף חיברו ספרי סגולות.1
"בעלי השם" התפרנסו מעיסוקם ברפואה עממית ובמאגיה, ורבים מהם היו נודדים ממקום למקום בעקבות עיסוקם – כפי שעשה הבעל שם טוב בראשית דרכו.2