ברוך שפינוזה

הפילוסוף ברוך (בנדיקטוס) שפינוזה (1632 – 1677) נולד בשנת 1632 באמסטרדם למשפחת אנוסים מפורטוגל, שברחה להולנד ושם חזרה ליהדות. שפינוזה היה ככל הנראה היהודי הראשון שכָּפַר באמונת ישראל "ובכל זאת לא המיר את דתו".¹

ברוך שפינוזה גדל ונתחנך כיהודי. בילדותו למד בתלמוד-תורה "עץ חיים" באמסטרדם, והיה תלמידם של חכמי אמסטרדם. כתביו מעידים כי ידע עברית, קרא את התנ"ך בעברית והושפע מאוד מפרשנות התנ"ך של אברהם אבן עזרא ומהגותם של פילוסופים יהודים בימי הביניים. בשנות בגרותו פנה ללימודי חוֹל, בעיקר לפילוסופיה, אך השכלתו הפילוסופית הראשונית הייתה מעוגנת בהגות היהודית, בכתביהם של חשובי הפילוסופים היהודים, ובהם רמב"ם ור' חסדאי קרשקש.² בהיותו בן 22, לאחר מות אביו,³ החל שפינוזה להתקרב לחוגים נוצריים בסביבתו, הפסיק לשמור מצוות, לא נמנע מחילול שבת בפרהסיה והביע את התנגדותו לכל דת ממוסדת שהיא – ובכלל זה ליהדות. הוא הוזמן לבית הדין הרבני, ונגזר עליו נידוי של 30 יום כדי שיחזור בו מהתנהגותו ומדעותיו האפיקורסיות. מאחר ששפינוזה לא חזר בו – הוכרז עליו חרם בשנת 1656, והוא הוקע מקהילת היהודים באמסטרדם. יש הסבורים כי החרם היה גם ביטוי ל"רצונו הנחוש של המוחרם" לפרוש מן הקהילה, מאורחות חייה והשקפותיה.⁴
מבחינה חברתית לא היה שפינוזה בודד: הוא היה מוקף מעריצים וידידים נוצרים ונחשב כבר בימיו "לאחד מגדולי הפילוסופיה העולמית".⁵ בשנת 1663 פרסם שפינוזה את ספרו הראשון – "עקרונות הפילוסופיה של דיקארט". שבע שנים אחר כך ראה אור ספרו השני – "מאמר תיאולוגי-מדיני" (1670), שהתפרסם בעילום שם (מפחד זעמה של הכנסייה הנוצרית). ספר זה הניח את היסודות לביקורת המקרא המודרנית, עורר סערה גדולה והוחרם על ידי השלטונות והכנסייה.⁶ בספר זה, כמו בשאר כתבי שפינוזה, הוא העמיד את חופש הביטוי וחירות המחשבה כערך מרכזי בהווייתו של הפרט, אזרח המדינה, "המקבל עליו חובות האזרח כדי שהמדינה תניח לו חירות ברשותו שלו, רשות המחשבה".⁷ בספר עשה שפינוזה "חשבון מר עם העם היהודי ומסורתו", ושאיפתו לחירות המצפון ולפריקת עול מצוות התמזגו ביחסו השלילי לאורח החיים וההלכה היהודית.⁸ כדי לשמור על חירות המחשבה המשיך שפינוזה בעיסוקו כמלטש עדשות, ודחה הצעה של אוניברסיטת היידלברג (בשנת 1673) להתמנות כפרופסור לפילוסופיה.
שפינוזה לא התחתן ונפטר ערירי ממחלת השחפת בגיל 44. שנה לאחר מותו הוכרז ככופר על ידי שלטונות הולנד. כל כתביו הוחרמו, ושמו בנדיקטוס (ברוך) היה לאות קלון של כופר: בנדיקטוס מלדיקטוס – "ברוך הארור". בעיזבונו התגלו כתבים נוספים והם התפרסמו לאחר מותו.⁹ שפינוזה זכה להכרה ולהערכה רק כ-100 שנים לאחר פטירתו באמצעות אנשי רוח גרמנים (ובהם לסינג, גיתה, ושלינג), שהתוודעו לכתביו ועמדו על חשיבותם. שפינוזה הושפע, כאמור, מן ההגות היהודית של ימי הביניים, אך הגותו שלו "לא השפיעה כלל על הגותם של יהודים בדורו ובדורות הקרובים לו… במובן זה הריהו נמצא, בפשטות, מחוץ לרציפותה של ההגות היהודית, ואין לראות בו לא ממשיך ולא מסיים."¹⁰