גזרות הדת של אנטיוכוס
גזירות דת חסרות תקדים נגד היהודים והיהדות (168 – 167 לפני הספירה), שלא רק אסרו על היהודים לקיים מצוות - אלא כפו עליהם לעבור על איסורי תורה, ובהם האיסור על עבודה זרה.
גזרות אנטיוכוס התפרסמו בחורף של שנת 168 – 167 לפני הספירה, והיו חסרות תקדים בתולדות ישראל: הן לא רק אסרו לקיים מצוות אלא אף אילצו את היהודים לעבור על איסורים מן התורה, ובהם האיסור החמור על עבודה זרה1 וכפיית התרבות האלילית ומנהגיה על יהודי הארץ. גזרות אלו ביטלו את הזכות שהעניק ליהודים אנטיוכוס השלישי, אביו של אנטיוכוס אפיפנס, שכמו קודמיו התיר ליהודים להמשיך ולקיים את מסורתם ואת דת אבותיהם. הגזרות כללו עונש מוות על כל יהודי שנמצא שומר שבת או מקיים ברית מילה, וכאמור, חייבו יהודים לעבור על איסורים מן התורה, כגון אכילת מאכלים אסורים ובעיקר חזיר. אכילת חזיר (והקרבת חזיר) הייתה למבחן של נאמנות לשלטון הסלווקי, וכן ההשתתפות בפולחן האלילי. נראה שהגזרות לא נועדו לכפות על היהודים את התרבות היוונית אלא לשרש ולעקור את היהדות כדת לאומית, מתוך הבנה כי אופייה "הוא המחשל את התנגדותם העיקשת של היהודים" לתרבות האלילית ולפולחניה, וכי התנגדות זו מסכנת את שלומה ואת שלמותה של הממלכה הסלווקית.2
אנטיוכוס ציפה לתמיכתם של בני האצולה המתייוונים, אך רק מעטים מהם תמכו בו. מרבית יהודי הארץ – בני המעמד הגבוה והכוהנים וכמוהם פשוטי עם וכפריים – תמכו במרד החשמונאים ובבית חשמונאי. גזרות הדת הקשות הביאו לתופעות של קידוש השם: יהודים העדיפו למות ובלבד שאחיהם יוכלו להמשיך ולקיים את ברית המילה ולא לעבור על איסורי התורה, ובהם האיסור לעבוד אלילים ולאכול חזיר. אחת העדויות לקידוש השם בתקופת גזרות אנטיוכוס הוא הסיפור על חנה ושבעת בניה.