דוד בן-גוריון
ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון. באומץ ובכושר מנהיגות הביא להכרזה על הקמת המדינה, הוביל אותה לניצחון במלחמת העצמאות ולקליטה המונית של עולים. עיצב את דמות המדינה בראשיתה והגשים את חזון יישוב הנגב בקיבוץ שדה בוקר.
מבוא
דוד (גרין) בן-גוריון (1886 – 1973), הידוע גם בכינויו "הזקן",1 היה ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון של מדינת ישראל, ונחשב לאדריכלה של המדינה. מתוך תחושה היסטורית נדירה הביא להכרזה על הקמת המדינה, ובאומץ לבו וכושר מנהיגותו הוביל את ישראל לניצחון במלחמת העצמאות ולקליטת המוני עולים בשנות החמישים.2
במהלך שנותיו בראשות הממשלה עיצב בן-גוריון את דמותה של המדינה הצעירה. הוא היה "איש המעשה והכוח הפוליטי" אך גם "הוגה סקרן", איש ספר ולומד, "שתרבותו העניקה לעשייתו ממד היסטורי ורוחני מרהיב".3 לאחר פרישתו מראשות הממשלה4 הגשים את חזון יישוב הנגב והצטרף לקיבוץ שדה בוקר, שם בילה את שנות חייו האחרונות וכתב את זיכרונותיו. דוד בן-גוריון נפטר בגיל 87 ונקבר בשדה בוקר לצד אשתו, פולה.5 השבועון "טיים" בחר בו כאחד מ-20 המנהיגים המשפיעים ביותר בעולם במאה ה-20.
מעט יוצרים: מתוך: דברי פרידה לעם"[…] מתוך התחדשות האמונה ביכולתנו, בעבודתנו ובאחריותנו האישית
והלאומית, ביצענו בשלושת הדורות האחרונים מפעל אדירים מהפכני:
ליכדנו אבק-אדם מפוזר ונידח בכל רחבי הגולה
לגרעין פורה ומפרה של אומה מחודשת, מעצבת עתידה בידיה היא;
בנינו בעמל כפינו כפרים וערים במולדת הרוסה ומיותמת;
נטענו כרמים וייסדנו בתי חרושת;
הקימונו משק לאומי בכוח עבודתנו […]
חישלנו וטיפחנו כוח מזוין עברי […] משיב מלחמה שערה ושוחר שלום בלבו;
הפחנו רוח חיים בלשון קדומים משותקת ונטושה […]
ותרבות עברית עתיקה לבשה עוז נעורים;
לא היה כפלא הזה בתולדות העמים.
ובכוח מפעל חלוצי זה של התחדשות אדם ועם, עבודה ומשק, גבורה
ותרבות, זכינו בדורנו לקוממיות ישראל
ולאתחלתא דקיבוץ גלויות (=התחלה של קיבוץ הגלויות).
– – – – – –
אנו עם קטן וצנוע, אם כי לא מובטל ומתבטל, בעולם של מדיניות הכוח.
אבל היינו ונהיה גוי סגולה ועם עולם בממלכת הרוח והחזון,
ועוד נתכנו לנו עלילות משיחיות בימים יבואו.
לא זכינו במדינה מן ההפקר.
בנינו ובנותינו היקרים והנאמנים מסרו חייהם על תקומת ישראל.
נהיה ראויים לזכרם המקודש."
* דברים שנכתבו בתאריך א בטבת תשי"ד – 7 בדצמבר 1953, בתוך: דוד בן-גוריון, חזון ודרך, הוצאת עם עובד, תשי"ח – 1958, עמ' 15 – 16.
תולדות חייו - עד הקמת המדינה
דוד (גרין) בן-גוריון נולד בתאריך י"ז בתשרי תרמ"ז – 1886 בפְלוֹנְסְק שבפולין (אז באימפריה הרוסית), בן שישי להוריו, שינדל ואביגדור גרין.6 את חינוכו היהודי קיבל ב"חדר המתוקן" שייסד אביו, מראשוני חובבי ציון בפולין. מגיל צעיר גילה בן-גוריון נטייה לפעילות ציבורית וציונית, ובגיל 14 הקים עם כמה מחבריו אגודה בשם "עזרא" לחינוך ציוני ולטיפוח העברית כשפת דיבור. בגיל 18 עבר לוורשה ולימד בבית ספר יהודי, ובמקביל המשיך בפעילותו הציונית.
הוא תכנן להמשיך בלימודיו,7 אך הצורך לעלות ארצה גבר, וכעבור שנתיים, בקיץ תרס"ו – 1906, הגיע לחוף יפו. עוד באותו היום נסע למושבה פתח תקווה ולא בחל בשום עבודה – סַבָּלוּת ופיזור זבל, קטיף ובניין. הוא עבד גם ביקב בראשון לציון ובמושבה כפר סבא, ולאחר שנה – עבר לסג'רה שבגליל.8
בשנת תרע"ב – 1912 החל ללמוד משפטים באוניברסיטת איסטנבול, אך לימודיו נקטעו בשל מלחמת העולם הראשונה: הוא חזר ארצה לחופשה, והשלטונות התורכיים גירשו אותו למצרים יחד עם יצחק בן צבי. ממצרים יצאו שניהם לארצות הברית ושם הקימו מחדש את תנועת "החלוץ" המקומית.9 בארצות הברית התחתן עם פולה (פאולינה) לבית מונבז, ולימים נולדו להם שלושה ילדים: גאולה, עמוס ורננה. עם סיום מלחמת העולם הראשונה וכיבוש הארץ בידי הבריטים חזר בן-גוריון ארצה והחל לפעול במסגרת תנועת העבודה יחד עם ברל כצנלסון.
משנת תר"ף – 1920 ועד להקמת המדינה השתתף בן-גוריון "בכל ההכרעות החשובות של התנועה הציונית."10 בשנת תרצ"ה – 1935 נבחר ליושב ראש הסוכנות היהודית וכיהן בתפקיד זה עד שנבחר לעמוד בראש מועצת העם ערב הקמת המדינה, ולאחריה – לראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. הוא נאבק במדיניות הבריטית נגד עלייה יהודית, ובעקבות פרסום הספר הלבן (של שנת 1939) החליט על הגברת העלייה לארץ והקמת יישובים במקומות שבהם נאסרה התיישבות יהודית, מתוך הנחה כי "אנו צריכים להתנהג כאילו היינו המדינה בארץ ישראל… עד שנהיה, ולמען נהיה, המדינה בארץ ישראל".11 בשנת תש"ב – 1942 יזם את ועידת בילטמור והביא לאישור את תכניתו להקמת מדינה יהודית בארץ גם במחיר חלוקת הארץ.12
בשנת תש"ז – 1947 קיבל לידיו את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית והתריע על התקפה קרובה של מדינות ערב על היישוב היהודי בארץ ישראל. בקונגרס הציוני ה-22, שהתקיים באותה שנה, דרש להעמיד את צורכי הביטחון של היישוב בראש סדר העדיפויות של התנועה הציונית. בתאריך ה' באייר תש"ח – 1948 הכריז במועצת העם על הקמת מדינת ישראל והממשלה הזמנית, ולאחר מכן עמד בראש מועצת המדינה הזמנית. בן-גוריון היה ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון שבנה את צה"ל כצבא ממלכתי, צבא העם, הנהיג אותו במלחמת העצמאות הקשה והוביל לניצחון על מדינות ערב.
תולדות חייו - בתקופת המדינה
עם סיום המלחמה הציב דוד בן-גוריון אתגר לאומי חדש ומהפכני (כהגדרתו) של שיבת ציון מודרנית – קיבוץ גלויות ופתיחת שערי המדינה ל"נחשול אדירים של יהודים" שיחזרו למולדתם "מכל קצווי תבל".13 בן-גוריון הכריז על ירושלים כבירת מדינת ישראל (תש"י – 1949), פעל במרץ ליישוב הנגב ואף מימש מטרה זו כשהצטרף, יחד עם אשתו פולה, לקיבוץ שדה בוקר (תשי"ג – 1953). בתקופת ממשלתו הרביעית (בכנסת השנייה) נחקקו חוק חינוך ממלכתי וחוק הביטוח הלאומי (תשי"ג – 1953). בן-גוריון יזם את בניית המוביל הארצי, הביא להסכם השילומים עם גרמניה (למרות ויכוח קשה מאוד בחברה הישראלית נגד), גיבש מדיניות פרו-מערבית ופעל להשגת תמיכתן של מדינות העולם בקיומה של מדינת ישראל. לאחר תקופה קצרה מחוץ לחיים הפוליטיים שב בן גוריון לממשלה בשנת 1955 כשר הבטחון ולאחר הבחירות שנערכו באותה שנה שב לכהן כראש הממשלה. בשנת תשכ"ג – 1963, בגיל 76, התפטר בן-גוריון סופית מן הממשלה, חמש שנים לאחר מכן נפטרה אשתו, פולה, ובגיל 83 הוא פרש סופית מן הכנסת ומפעילות פוליטית לקיבוץ שדה בוקר, לכתיבת זיכרונותיו. בן-גוריון דחה את ההחלטה להעניק לו פרס ישראל (תשכ"ח – 1968) בטענה כי אינו רואה "כל זכות לקבל פרס זה".14
דוד בן-גוריון היה איש תרבות וספר, ובמהלך כל השנים הרבה לקרוא, לכתוב ולפרסם, ניהל יומן אישי, קיבל אלפי מכתבים מאזרחים וגם כתב להם. הוא התברך ב"רעננות גופנית וערנות רוחנית ונפשית" גם בימי זקנתו,15 עד למותו מעט לפני הגיעו לגיל 87 (ו' בכסלו תשל"ד – 1973). לפי בקשתו, הוא נקבר בשדה בוקר, לצד קברה של פולה, ולא בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים. למרות מזג האוויר הסוער, באו המונים – יותר מרבע מיליון אזרחים16 – לחלוק לו כבוד אחרון, ועברו על פני הארון שהוצב ברחבת הכנסת. בטקס שנערך בירושלים נכחו 5,000 מוזמנים – אך בהלווייתו בשדה בוקר היו כ- 100 איש בלבד. לפי בקשתו, לא נאמרו הספדים ולא נורו מטחי כבוד ליד קברו, אך ברחבי הארץ נשמעו צפירות דומייה לזכרו של "המנהיג הגדול ביותר" של מדינת ישראל.17
ביתו בתל אביב, צריפו בשדה בוקר וארכיונו מנוהלים בידי עמותת "יד בן-גוריון", ובשנת תשל"ז – 1976 חוקקה הכנסת את "חוק בן-גוריון" להנחלת פועלו ומורשתו לדורות הבאים. שמו הונצח בנמל התעופה בן-גוריון, באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, במדרשת שדה בוקר, ובמוסדות רבים ברחבי הארץ.
דוד בן-גוריון - איש תרבות וספר
במהלך כל חייו, גם בשנים שבהן מילא תפקידים מרכזיים בהנהגת היישוב והמדינה, גילה דוד בן-גוריון התעניינות בתחומי ההגות, ההיסטוריה והתרבות. חוג התנ"ך שקיים בביתו, כמו גם ספריו ומאמריו, היו ביטוי לקשר המיוחד שבין בן-גוריון לתנ"ך, כבסיס לחזון התחייה הציונית וכביטוי לערכים הכלל אנושיים, החברתיים והמוסריים של עם ישראל. בן-גוריון למד כמה שפות, ובכלל זה יוונית, כדי לקרוא פילוסופיה יוונית בשפת המקור. בזקנתו גילה עניין גם בתרבות הודו ובבודהיזם. הוא היה קנאי לשפה העברית עד כדי התנכרות והתנגדות לשפות יהודיות אחרות, ובהן יידיש. כתביו ונאומיו מעידים כי ביקש לעצב את דמותה הרוחנית של המדינה לפי הדגם של תולדות עם ישראל עד סוף ימי הבית השני – אומה עצמאית בארץ ישראל. לפיכך המעיט בחשיבותן של תולדות עם ישראל בתקופת הגלות הארוכה, ואף שהכיר בערכן של היצירות שנכתבו במהלכה כ"נחלתנו הרוחנית",18 לא גילה התעניינות "בעולמה הרוחני של היהדות ההיסטורית."19
בן-גוריון היה סופר פורה. הוא כתב ספרים רבים, רובם קבצים של מאמרים, נאומים ומכתבים בנושאים עיוניים כגון: עיונים בתנ"ך (תשכ"ט – 1969), "נצח ישראל" (תשכ"ד – 1964). כמו כן פרסם מחקרים היסטוריים על היישוב העברי בארץ, לדוגמה: "ארץ ישראל בעבר ובהווה", שכתב יחד עם יצחק בן צבי; ספרים על תולדות המדינה בימיו, דוגמת "מערכת סיני" (תש"ך – 1960); ספרי זיכרונות, כגון "בית אבי" (תשכ"ו – 1966), יומנים,20 ובהם "יומן מלחמה: מלחמת העצמאות, תש"ח – תש"ט" (תשמ"ב – 1982); מכתבים – "איגרות דוד בן-גוריון" (שני כרכים, 1971 – 1974), "מכתבים אל פולה ואל הילדים" (תשכ"ח – 1968) ועוד. מקצת הספרים יצאו לאור לאחר מותו. על כתיבתו וספריו זכה דוד בן-גוריון לפרסים ספרותיים, ובהם פרס ביאליק (תשי"ב – 1952).
בן-גוריון והתנ"ך
דוד בן-גוריון היה מעריץ נלהב של התנ"ך בפרשנות הפשט, ואימץ את התנ"ך כבסיס היסטורי, משפטי ומוסרי של שיבת עם ישראל לארצו.21 התנ"ך היה חלק מתפיסתו הממלכתית של בן-גוריון, שהפך את התנ"ך "לאבן התשתית של השקפת עולמו"22 תוך שלילת היהדות הגלותית על כל גילוייה. עם ישראל בתקופת המקרא היה בעיניו דגם ומופת לריבונותו של עם ישראל בארצו, ואילו הגלות – ביטוי לפסיביות של העם, לתלותו בזרים ולהיעדר כושר היצירה. בן-גוריון ראה בתנ"ך את "יצירתו הגדולה והנעלה ביותר של העם היהודי מבחינה לאומית, היסטורית, דתית ותרבותית, וכן מבחינת המוסר הכלל עולמי." וכל יהודי, מאמין או כופר בעיקר, אמור למצוא בתנ"ך "את מקורותיו, שורשיו ההיסטוריים והמוסריים".23
התנ"ך היה קרוב ללבו של בן-גוריון באקטואליות שלו, בנופיו הגיאוגרפיים, בפרקי הכיבוש וההתנחלות ובמוסר הנביאים, שהיו מקור השראה לציונות. מלחמת העצמאות התקשרה בתודעתו לתיאור המקראי של כיבוש הארץ,24 והוא ראה בעצמו את בן דמותו המודרני של יהושע בן נון.25
דוד בן-גוריון הפקיע את התנ"ך מן המסורת הדתית הבתר-מקראית: "נצחיותו וגדלותו של התנ"ך אינן תלויות בשום ספר ופירוש ומדרש שבאו אחריו", זאת ועוד: "רק עם חידוש המולדת והקוממיות העברית ניתן לנו לעמוד מחדש על אורו האמיתי והמלא של התנ"ך… התנ"ך זורח באור עצמו… כפי שדורנו הנגאל מסוגל לראותו." ועם זאת הוסיף והדגיש: "הספרים והפירושים והמדרשים שנכתבו לאחר תקופת התנ"ך הם חלק של נחלתנו הרוחנית, ויש להנחיל לדורנו את המאור שבהם…. באלפיים שנות גלותנו לא נסתלקה לגמרי שכינת יצירתנו, אבל זיוו של התנ"ך הועם בגולה, באשר הועם זיוו של עם ישראל… פירוש רש"י לתנ"ך חשוב מאוד. אבל אין הוא אלא פירוש רש"י. התנ"ך זורח באור עצמו, ואור זה עלינו לפרוש – לעיני הדור הצעיר…"26
בן-גוריון ראה בתנ"ך את היצירה החשובה ביותר לא רק לעם היהודי – אלא לכלל האנושות, שכן הוא העניק "לאנושות כולה" את ה"אמונה באל אחד בורא הכול" לצד "ערכים אנושיים נעלים, ערכי אחווה אנושית, ערכי צדק ומשפט, אמת וחסד, שוויון העמים ושלום, שהם תמצית תורת הנביאים ומוסר היהדות."27 על עצמו העיד בן-גוריון כי הוא קורא את התנ"ך "מתוך אהבה רבה והערצה עמוקה" – אך הוא לא הסתפק בקריאה ועיון: בן-גוריון הרבה לכתוב מאמרים בנושאים מקראיים, השתתף באופן קבוע בכנסים של החברה לחקר המקרא בישראל, וקיים בביתו את חוג התנ"ך בהשתתפותם של אנשי רוח וחוקרי מקרא בכירים.28 בנאומיו ובמאמריו הרבה לצטט מן התנ"ך, שהיה מונח תמיד על שולחנו. הוא האמין כי התנ"ך היה "אחד הגורמים הראשיים בעיצוב דמותו של עמנו", ומכאן תביעתו להטמיע בחינוך הדור הצעיר את "יצירות המופת היהודיות הגדולות של כל הדורות" – ובראש וראשונה את התנ"ך. בהשראתו נוסד חידון התנ"ך לנוער יהודי מן הארץ והעולם המתקיים מדי שנה ביום העצמאות, וראשיתו בשנת העשור למדינה (תשי"ח – 1958).29 חידון התנ"ך כולל גם שאלה מיוחדת של ראש הממשלה – ברוח המסורת שנקבעה בימיו של דוד בן-גוריון.
בן-גוריון וחזון יישוב הנגב
דוד בן-גוריון ראה ביישוב הנגב ובהפרחתו משימה לאומית, ביטחונית וכלכלית חשובה ביותר: "בלי יישוב הדרום והנגב לא ייתכן ביטחון המדינה ולא נגיע לעצמאות כלכלית." עדות לחשיבותו של הנגב מצא בן-גוריון בספרי התנ"ך – מן הספר הראשון בתורה, ספר בראשית, ועד לספרי הנביאים האחרונים ודברי הימים. בפתח מאמרו – "דרומה" – ציין בן-גוריון כי "בדרום ובנגב עמדה עריסת אומתנו… כשנצטווה אברהם אבינו ללכת מארצו וממולדתו ובית אביו באור כשדים לארץ היעודה – הלך ונסע הנגבה, ולאחר שהרעב הוריד אותו מצרימה – שב ועלה הנגבה." הוא הזכיר כי אבות האומה הלכו לנגב – מכיוון שהיה חבל ארץ בלתי מיושב, "והעולה הראשון (=אברהם)… מצא בנגב מרחב חופשי וריק… וגם הוטל עליו לעסוק במקום מושבו החדש במעשה בראשית: חיפוש מים ונטיעת עצים." גם המרגלים ששלח משה עלו תחילה לנגב, ובתנ"ך כולו – לא ירדו לנגב, כנהוג בלשון ימינו, אלא "עלו" הנגבה. בן-גוריון הדגיש את ההקבלה לימיו: "כל אדמות הדרום… וכל הנגב, מבאר שבע ועד אילת, נגאלו כקניין המדינה הצעירה… ורוב שטחיה של ישראל המחודשת הם בדרום ובנגב." ומכאן האתגר הגדול – להתגבר על מכשולי הטבע בנגב – שממה ומיעוט גשמים. בן-גוריון קרא אפוא לנוער לעלות לנגב ולהתגייס להפרחת הנגב באמצעות "עוז רוחו ויוזמתו הכובשת והיוצרת", ותוך הסתייעות באנשי המדע והטכנולוגיה בישראל: "והמבחן העליון של ישראל בדורנו הוא לא במאבקו עם כוחות עוינים מבחוץ, אלא בהשתלטותו בכוח המדע והחלוציות על שממת ארצו במרחבי הדרום והנגב."30
באביב תשי"ג – 1953 ביקר בן-גוריון בקיבוץ שדה בוקר והביע את התרשמותו מהתיישבותם החלוצית במכתב נרגש שבו התוודה: "לא קינאתי מעולם באיש או בקיבוץ אנשים… אולם בביקורי אצלכם היה קשה לי לדכא בלבי מעין רגש של קנאה: למה לא זכיתי להשתתף במעשה מעין זה?"31 הוא ביקש להתקבל כחבר, ולאחר התפטרותו הראשונה מן הממשלה (דצמבר 1953) עבר יחד עם פולה אשתו לשדה בוקר ועבד בדיר של הקיבוץ. התיישבותו בנגב הייתה מבחינתו "עלייה שנייה" – מעין חזרה על החלטתו החלוצית לעלות ארצה. הליכתו לשדה בוקר הייתה ביטוי לאמונתו העמוקה בחזון יישוב הנגב, ולתקווה כי התיישבותו בשדה בוקר תשמש דוגמה אישית לרבים שיבואו אחריו. לידידים ולשכנים שעמדו עצובים ליד ביתו בתל אביב ביום שבו יצא לשדה בוקר, אמר: "במקום לבכות, מוטב שתבואו אחרי."
בן-גוריון יזם את הקמת המדרשה בשדה בוקר (תשכ"ד – 1964) כדי למשוך למקום נוער חלוצי, ויצא לכנסי נוער ברחבי הארץ כדי לדרבן את הצעירים לבוא ולהתיישב בנגב. ואמנם שנה לאחר מכן יצאה הקבוצה הראשונה של מתנדבים מבני המושבים והקיבוצים המבוססים – ובהם דגניה, נהלל וכפר ויתקין – ליישובי העולים החדשים שהוקמו בנגב. ועל יוזמה חלוצית זו כתב נתן אלתרמן בטור השבועי: "…מה קרה? לא הרבה, נערי ישראל / את הצעד שקלו בדיון יסודי – / וצעדוהו. ואולי דף חדש מתעלעל, / ואולי, לאחר קרב הארץ יחל / יום הקרב החדש על העם היהודי."32
בן-גוריון - מכתבים לאזרחים ומהם
בעיזבונו של דוד בן-גוריון נמצאו כ-12,000 מכתבים אישיים שנשלחו אליו וממנו במשך כ-20 שנה – מתחילת שנות החמישים של המאה ה-20 ועד למותו. אלפי אזרחים פנו לבן-גוריון בשאלות, בבקשות ובמכתבי איחולים, והוא עצמו טרח להשיב לעתים קרובות בעצמו ובכתב ידו. בן-גוריון התכתב עם אנשי רוח וסופרים – אך גם עם אזרחים רבים מבני העם, ולא ראה בכך פחיתות כבוד למעמדו כראש ממשלה: "לא יורדים לעם, פונים לעם. לפעמים צריך גם לעלות לעם, אבל אף פעם לא לרדת."33
אזרחי המדינה פנו לבן-גוריון בתוקף אישיותו הסמכותית שקיבלה בהדרגה דימוי של "אבי האומה". והוא לא רק ענה לכל פונה, אלא גם שמר כל מכתב שקיבל ואף את העתקי המכתבים, שנמצאו מסודרים בתיקים. וכך השתמר הדו-שיח המיוחד שניהל ראש הממשלה הראשון עם אזרחי המדינה מכל שכבות החברה ובני כל הגילים. ממכתביו עולה כי הוא התייחס ברצינות ובכבוד לכל שאלה ולכל אדם, וכתב בכנות וללא התנשאות, לעתים בסערת נפש ובהפגנת רגשות.
בן-גוריון טרח לענות גם למכתבי ילדים שפנו אליו – לדוגמה: לאליעזר עובדיה, ילד בן 10 שכתב לו: "אין איש חכם כמוך בכל מדינתנו ועל כך אני מצטער על אשר עזבת את ת"א ואת הממשלה" – ענה בן-גוריון: "אל תצטער ילד יקר, מדינת ישראל תתקיים ותתפתח גם אם לא אהיה ראש ממשלתה. תלמד ותהיה תלמיד חרוץ, וכאשר תגדל תלך להיות עובד אדמה בגליל או בשומרון או בסביבות ירושלים או בנגב." לשרה רוזנפלד, ילדה מתל ברוך כתב: "ילדה יקרה, חן חן על מכתבך, אל תדאגי לי. אני בריא ושלם, העבודה בשדה ובטבע מחזקת הגוף… קיבלתי מכתבך ברצון רב אם כי ביקשתי שלא יבלבלו לי סתם את הראש, אבל למכתבך שמחתי. תלמדי ותהיי תלמידה טובה, ושלום רב לך, ד. בן-גוריון."34
אלפי המכתבים משקפים את דרך חשיבתו ואת מגוון הנושאים שעניינו אותו: האלוהות והנסתר, הניצוץ האלוהי שבאדם, השליחות והייעוד של העם היהודי, מדינת ישראל כאור לגויים, החברה הישראלית על אורותיה וצלליה ועוד. המכתבים מבטאים את עולמו הפנימי ואת הדעות וההשקפות שבהן האמין ואשר אותן ביקש להנחיל לדור ההמשך של מקימי המדינה.
העשרה - קישורים
ארכיון בן-גוריון וכתבי עת של מכון בן-גוריון – באתר אוניברסיטת בן-גוריון
מידע מורחב על תולדות חייו של דוד בן-גוריון – באתר הכנסת
מאמר של דוד בן-גוריון: ייחודה וייעודה של מדינת ישראל – באתר זהות
מאמר מאת דוד בן-גוריון, משמעות הנגב – באתר אוניברסיטת בן-גוריון