ההכרזה על הקמת מדינת ישראל
הצהרתו של דוד בן גוריון והממשלה הזמנית על הקמת מדינת ישראל
החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות הביאה לסיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ואז החליטו הבריטים על המועד שבו יסתיים המנדט – 15 במאי 1948. 1
עקב התנגדותם של ערביי ארץ ישראל לתכנית החלוקה, הציעה ארצות הברית משטר זמני של נאמנות האו"ם על ארץ ישראל. להערכתם של האמריקנים, מימוש תכנית החלוקה בידי היהודים והכרזה על הקמת מדינה יהודית היו הימור מסוכן.2 חברי מינהלת העם,3 שכיהנה כממשלה זמנית, לא קיבלו את עצתם של האמריקנים. שלושה ימים לפני תום המנדט הבריטי התכנסו חבריה לישיבה ממושכת, ובה דנו בשאלה, אם להכריז על הקמת המדינה בתוך 48 שעות – או לקבל את הצעת האמריקנים לשביתת נשק במלחמה. לישיבה הוזמנו ראשי הארגון הצבאי, "ההגנה", שהתבקשו להעריך את הסיכויים לעמוד נגד התקפה משולבת של מדינות ערב. "הזמן בוער," אמר דוד בן-גוריון. "הוא בוער משני טעמים: א. מפני סכנת הפלישה שיכולה להיות בכל רגע; ב. מפני התאריך של 14 במאי." הישיבה נמשכה שעות ארוכות, שבמהלכן הגיעו ידיעות קשות מחזית הלחימה: קרבות בדרך לירושלים, ובשורות קשות מן הקרב בגוש עציון.4 ארצות הברית לחצה לדחות את ההכרעה והציעה שביתת נשק.5
טקס ההכרזה נקבע ליום שישי, ה באייר, במוזיאון תל אביב הישן ברח' דיזנגוף. בשעות הבוקר הביא בן-גוריון את נוסח ההכרזה לאישור חברי הוועדה,6 ובשעה 13:00 אישרה מועצת העם את נוסח הכרזת העצמאות – היא מגילת העצמאות. ואז, בשעה הייעודה, פתח דוד בן-גוריון את הטקס, בנוכחות קהל מוזמנים, ובהם חברי מועצת העם, זקני היישוב, ראשי מפלגות ועיריות, חברי מפקדת "ההגנה", אנשי רוח ועורכי עיתונים. האולם קושט במהירות בדגלים, בתמונתו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, ובציוריהם של אמנים יהודים. מקום הטקס ומועדו נשמרו בסוד, אך הידיעה עשתה לה כנפיים, ואלפים מתושבי תל אביב התאספו בפתח המוזיאון כדי להיות קרובים למעמד ההיסטורי. בן-גוריון קרא את נוסח ההכרזה מתוך דף נייר מודפס,7 הרב י"ל מימון (פישמן) בירך בהתרגשות ברכת שהחיינו, חברי מועצת העם חתמו על מגילת קלף (שהייתה ריקה באותו שלב), והתזמורת ניגנה את "התקווה". הטקס כולו נמשך כ-40 דקות, ובסיומו הכריז בן-גוריון: "קמה מדינת ישראל!" עם סיום הטקס יצא בן-גוריון מן האולם יחד עם פולה אשתו והתקבל בתשואות על ידי הקהל הרב שהמתין בחוץ. ביומנו כתב: "בארבע – הכרזת העצמאות, בארץ צהלה ושמחה עמוקה – ושוב אני אָבֵל בין השמחים, כביום 29 בנובמבר."8
ההכרזה על הקמתה מדינה הייתה "תמורה מהפכנית פורמלית ומהותית גם יחד בהפיכת היישוב – למדינה." עד הכרזת המדינה ניהלו היישוב היהודי בארץ והתנועה הציונית מאבק להקמתה של מדינה יהודית, ואילו לאחר הכרזת העצמאות הם נאבקו להבטיח את קיומה של המדינה, לקבוע את גבולותיה "ולהשיג לה לגיטימציה בינלאומית רחבה".9
"עם שלם היה כולו בנקודה אחת, באמונה אחת כי הנה המדינה תעשה את הדבר הגדול המיוחל, המשיחי והארצי – וליהודים תהיה מדינה. ואיש אחד קטן קומה ורעמת שערו לבנה היה הולך אז לפניהם, וקולו החד והפסקני היה מזעיק, נוגש, קורא, מלהיב, מאשר כי אכן ככה זה, כי אמנם הנה באה המדינה והכול באמת הולך להתחיל והכול באמת יהיה אחרת…"10