דוד שחר

דוד שחר (1926 – 1997), סופר ישראלי, "ממבשרי 'הגל החדש' בספרות העברית המודרנית",¹ היה דור רביעי וחמישי לילידי הארץ. הוא נולד בירושלים שבה חי רוב חייו ועליה כתב ביצירותיו.² שחר למד בתיכון בית הכרם בעיר והשתתף במלחמת העצמאות – תחילה כמפקד ואחר כך כקצין חינוך. לאחר שחרורו למד פסיכולוגיה וספרות באוניברסיטה העברית, ובסיום לימודיו עסק בהוראה לצד עבודתו הספרותית כעורך וכמתרגם.

הוא כיהן כיו"ר אגודת הסופרים בישראל והיה חבר פעיל בהוצאת מוסד "ביאליק" ובוועדה לספרות ולביקורת של ההוצאה. בשנות חייו האחרונות התגורר בפריז, שם זכה להכרה ספרותית ולפרסום: ספריו – ובהם יצירתו הגדולה "היכל הכלים השבורים" (שמונה כרכים) – תורגמו לצרפתית וזכו לתפוצה רבה ולהערכה גבוהה של אנשי ספרות וביקורת ושל קהל הקוראים, והוא זכה לשני פרסים יוקרתיים בצרפת: בפרס מדיסיס – אות ההוקרה הגבוה ביותר בצרפת לספרות מתורגמת (1981) ובעיטור המפקד של מסדר האומנויות מטעם ממשלת צרפת (1985).

בארץ לא זכה דוד שחר לאהדת המבקרים, וספריו לא היו רבי מכר, והיו שטענו כי "הליך ההתקבלות וההכרה במרכזיותו של שחר נתקל בחומות בלתי עבירות".³ עם זאת זכה דוד שחר לכמה פרסים בישראל, ובהם פרס עגנון (תשל"ה – 1975) ופרס ביאליק (תשמ"ד – 1984). יצירותיו תורגמו בראש ובראשונה לצרפתית, אך גם לשפות אחרות ובהן אנגלית, ערבית, איטלקית, רוסית, גרמנית, יפנית וספרדית. דוד שחר נפטר בפריז בגיל 71 והותיר אחריו את אלמנתו, ההיסטוריונית פרופ' שולמית שחר, ואת ילדיו – בנו מאיר (פרופסור לתרבות סין) ובתו דינה (מעצבת). הוא נקבר בעירו ירושלים, בהר הזיתים, לצד אמו ואחותו.

דוד שחר נחשב ממבשרי "הגל החדש" בספרות העברית המודרנית בזכות הרומן הראשון שכתב "ירח הדבש והזהב" (תשי"ט – 1959). ארבע שנים קודם לכן, בגיל 29, ראה אור ספרו הראשון – קובץ סיפורים בשם "על החלומות". יצירתו של שחר נחשבת ליוצאת דופן בהשוואה ליצירותיהם של הסופרים בני דורו.

שחר עיצב גלריה של דמויות ססגוניות בעלות עולם פנימי עשיר, "בטלנים ירושלמים, מבקשי גאולה, מעוצבים ביכולת סיפורית רגישה וחודרת".⁴ יצירתו הגדולה של דוד שחר היא הסדרה "היכל הכלים השבורים", שנכתבה במשך כ-30 שנה, ובה שמונה כרכים.⁵ הסדרה נקראה גם "לוריאן" – בהשראת תורת הקבלה הלוריאנית שפיתח האר"י מצפת.⁶

הסדרה פותחת בירושלים של תקופת המנדט הבריטי, ובאמצעות זיכרונות שמעלה אמו של גיבור הסדרה, גבריאל לוריא, חוזרת עד לתקופה העות'מאנית ונפרסת על פני יותר מ-100 שנה.

כבר בפתיחת ספרו הראשון בסדרה – "קיץ בדרך הנביאים" – מעלה דוד שחר את הרעיון הקבלי בדבר שבירת הכלים שחלה בעולם: אגב התייחסות למצבו של בור המים בחצר המשפחתית קובע גיבורו של הספר, גבריאל לוריא: "הכלים לעולם לא יוכלו להכיל את השפע… הכלים מתרוקנים", ולאחר מכן מסביר לילד (דמות המספֵר) את המנהג היהודי לקבור את המת בלי ארון: "היהודים… נחפזים לשבור את הכלי ברגע בו נתרוקן מתוכנו, שישוב מהר ככל האפשר אל העפר ממנו בא".⁷ ובכך בא לידי ביטוי רעיון מרכזי ביצירתו של דוד שחר: הכלי – הוא הגוף המתכלה, ותוכנו – היא הנשמה, שהיא מהותו של האדם, הנמצאת בגופו לפרק זמן קצוב – ואז חוזרת למקורה העליון.

גיבוריו של דוד שחר אינם מסוגלים להכיל את האור בחייהם ולכן שברי חייהם מתפזרים למקומות מוזרים ומפתיעים: הגיבורים עוברים במהלך ספרי הסדרה גלגולים ותהפוכות, מחליפים זהויות ועוברים למרחקים או לחיים אחרים: סרוליק, הוא ישראל שושן הספרן מספריית "בני ברית" מירושלים, מתנצר והופך לכומר קלווניסטי בצרפת (שעדיין לומד תלמוד בסתר חדרו). ברל רבן, עוזרו של רופא העיניים הירושלמי ד"ר לנדאו, הופך למשורר כנעני ואנטי יהודי בשם אשבעל עשתורת, אך נעשה לאחר מותו צדיק וקדוש "עושה נסים ורופא חולים" של העדה החרדית בירושלים.⁸ יצירותיו של דוד שחר מציגות תיאורים עשירים ואותנטיים של הדמויות והמקומות, אך יש בהם גם מסעות דמיוניים מעבר לזמן ולמקום.
נוסף על סדרת "הכלים השבורים" כתב דוד שחר קובצי סיפורים ונובלות, כתב ותירגם ספרי ילדים וערך יצירות מופת מתורגמות מספרות העולם. ספרו האחרון של דוד שחר, "אל הר הזיתים", עוסק במוות ובקבורה בהר הזיתים, שבו קבורים הנשים והאנשים שהיו קרובים לו ביותר בחייו וביצירתו. את הספר כתב דוד שחר לפני מותו ולא הספיק להשלימו, וייתכן שהספר נכתב מתוך תחושה שהוא עצמו "עומד לעלות בקרוב אל הר הזיתים… אל המקום שבו הכין לו את קברו ליד הקבר של אמו" – דמות מרכזית בחייו ובכתיבתו.⁹ הוצאת מוסד "ביאליק" החליטה לפרסם את הספר כמות שהוא, "כמחוות כבוד למספֵר הירושלמי הגדול".