הכתב העברי

קשה לקבוע בוודאות את ראשיתו של הכתב בתולדות עם ישראל. הכתיבה נזכרת בתנ"ך פעמים רבות, והראשונה שבהן – בציווי של ה' למשה: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר" (שמות יז 14), ונראה כי כבר בראשית ימי האומה ידעו לכתוב; ובכתב השתמשו לא רק מנהיגי העם – אלא אף נערים (שופטים ח 14).
בארץ כנען בא לעולם האל"ף-בי"ת – הוא הכתב הפניקי-העברי הקדום, שהתגבש בסוף האלף השני לפני הספירה.¹
במאה ה-13 לפני הספירה היו בכתב זה 22 סימנים – כמספר האותיות בעברית מאז ועד ימינו. עברו עוד כ-150 שנה, שבמהלכן לא היה כיוון הכתיב קבוע, ואז, באמצע המאה ה-11 לפני הספירה, נקבע כיוון הכתיבה מימין לשמאל. הכתב הפיניקי-העברי הוא הכתב העברי הקדום, הנקרא במקורות חז"ל כתב דַעַץ, ולדעת אחד החכמים – "ב[כתב] דעץ ניתנה תורה".²
כתב עברי זה שימש כחמש מאות שנים, עד לחורבן הבית הראשון (586 לפני הספירה), ועל כך נמצאו עדויות בכתובות עבריות שנתגלו בחפירות באר. הכתובת העברית הקדומה ביותר שנתגלתה בכתב הקדום היא לוח גזר, מימי שלמה המלך.³
כתב אחר שהתפתח מן הכתב הפניקי הקדום הוא הכתב הארמי, שתחילה היה דומה מאוד לכתב הפניקי-העברי, אך במשך השנים השתנה והתרחק מן הכתב המקורי. גולי בבל שחזרו לארץ בשיבת ציון הביאו אתם לא רק את השפה הארמית ואת שמות חודשי השנה – אלא גם את הכתב הרהוט הארמי, שתפס בהדרגה את מקומו של הכתב העברי הקדום. וגם את ספרי התורה החלו להעתיק בכתב חדש זה.
בתקופה ההלניסטית חדלה הארמית להיות שפה בין לאומית, וגם הכתב הארמי עבר שינויים. ובמשך תקופת החשמונאים וימי הורדוס התגבש מן הכתב הארמי כתב עברי מיוחד שנקרא במקורות "הכתב האשורי"⁴ וגם "הכתב המרובע" על שום אותיותיו המרובעות.
עד המאה ה-2 לספירה השתמשו גם בכתב העברי הקדום וגם בכתב המרובע, אבל לאחר מרד בר כוכבא השתמשו רק בכתב מרובע⁵ – הוא הכתב העברי של ימינו. הכתב האלפביתי שצמח בכנען לפני קרוב לארבעת אלפים שנה מתקיים עד עצם היום הזה בצורות שונות, הנראות רחוקות זו מזו, אך לכולן גזע אחד."⁶