המרד הגדול

מבוא

המרד הגדול של היהודים ברומאים פרץ בירושלים בשנת 66 לספירה והקיף את מרבית שטחי יהודה והגליל. המרד הוכרע בחודש אב בשנת 70 לספירה, לאחר שהרומאים פרצו לירושלים והעלו באש את בית המקדש השני,¹ וספיחיו הסתיימו עם נפילת מצדה בשנת 73 לספירה. שני השלבים העיקריים של המרד היו המלחמה בגליל בשנת 67 והמצור על ירושלים בשנת 70. בניגוד למרד החשמונאים לפניו ולמרד בר כוכבא אחריו לא היה למרד הגדול מנהיג מרכזי שהיה יכול ללכד סביבו את המורדים. וכך, נוסף על העדיפות הצבאית המכרעת של הרומאים, היה הכוח היהודי מפוצל והיו בו מאבקים פנימיים. כישלונו של המרד הגדול מציין את סיום תקופת הבית השני בתולדות עם ישראל ואת חורבן בית המקדש לאחר קרוב לשש מאות שנה של היותו מרכז רוחני ליהודי הארץ והתפוצות. תוצאותיו של המרד הגדול היו מכה קשה ונוראה לעם ישראל, אך לא היו מכת מוות – לא ליהודים ולא ליהדות.

הרקע למרד הגדול

הן מקורות מתקופת המרד הן המחקר בן ימינו אינם מצביעים על סיבה אחת ועיקרית למרד הגדול. היו שטענו כי הרקע לפריצתו היה המתח בין היהודים לתושביה ההלניסטים (הלא יהודים) של ארץ ישראל; חז"ל² ייחסו את המרד לקיטוב החברתי ולהידרדרות מוסרית; חוקרים מציינים גורמים כלכליים, ובהם המסים הכבדים שהטילו הרומאים, וגם את הגורם המשיחי ואת הציפייה לביאת המשיח. ברקע הסיבות למרד הגדול עמדו האידאולוגיות שבהן החזיקו קבוצות ביישוב היהודי בארץ ישראל – המתונים והקנאים, הפרושים והצדוקים. אפילו בתוך אותה קבוצה עצמה היו הבדלים וניגודים בעמדות המדיניות וביחס לרומאים ולמרד.³ נראה שהמרד הגדול, כמו מהפכות בעת החדשה, פרץ בשל "הצטברות תסכולים, סכסוכים ובעיות שכולם יחד סחפו את החברה לעימות עם השלטון והממסד."⁴

מהלך המרד

המרד החל במהומות שפרצו בירושלים בחודש אייר בשנת 66 לספירה בשל המתיחות ששררה בין היהודים לנוכרים (ההלניסטים) ובשל זלזולו של הנציב הרומי ברגשות היהודים. כמה מן המנהיגים המתונים, ובראשם המלך אגריפס השני, ניסו למנוע את הפיכת המהומות לכלל מרד, אך ללא הועיל. המהלך הראשון של המרד הסתיים בחודש תשרי (שנת 66 ) בניצחונם של המורדים על הרומאים בקרב בבית חורון. תבוסת הרומאים סתמה את הגולל על הניסיונות להידברות עמם והפיחה תקוות בקרב המורדים. במצב הזה הצטרפו רבים מן הספקנים למורדים והקימו ממשלה זמנית. הממשלה חילקה את הארץ למחוזות צבאיים. יוסף בן מתתיהו התמנה למפקד המרד הגדול בגליל (ובגולן); המפקדים בירושלים היו יוסף בן גוריון, אחד מעשירי ירושלים, וחנן בן חנן הכוהן. ככלל, בכל המחוזות מינתה ההנהגה מפקדים מתונים.⁵
בעקבות כישלון הרומאים בקרב בבית חורון שלח הקיסר צבא גדול של 60,000 חיילים בפיקודו של אספסיאנוס, והוא כבש את הגליל ואת הגולן בשנת 67 לספירה. הלחימה הקשה בגליל התרכזה במבצר יודפת. במבצר הזה נתקלו הרומאים בהתנגדות קשה של המורדים, ובמשך כשבעה שבועות החזיקו המורדים מעמד בלחימה עקשנית. עם נפילת גוש חלב וכיבוש הגליל (בשנת 67 לספירה) הסתיים השלב הראשון של המרד. הוא גבה מחיר כבד בחיי אדם: כ-10,000 מורדים נהרגו וכ- 12,000 מהם נפלו בשבי. יוסף בן מתתיהו, מפקד הגליל, ולוחם נוסף הסגירו את עצמם לידי הרומאים.
השלב השני של המרד היה בירושלים. בשלב זה כבר התמנה אספסיאנוס לקיסר רומי, וטיטוס בנו קיבל את הפיקוד על הצבא הרומי. בחודש ניסן בשנת 70 בא טיטוס לירושלים וצר על העיר. שלושה חודשים לאחר מכן, בחודש תמוז, הבקיע הצבא בפיקודו של טיטוס את חומות העיר, ובחודש אב נכבשה ירושלים ובית המקדש הועלה באש. פליטים מקרב המורדים שהצליחו לצאת מירושלים עם תחילת המרד עברו למבצר מצדה, ונשארו שם עד נפילתה בידי הרומאים בשנת 73 לספירה.

המרד בגליל

בשנת 66 לספירה מינתה הנהגת המורדים את יוסף בן מתתיהו למפקד המרד הגדול בגליל. בן מתתיהו היה חסר ניסיון צבאי אך השתייך לאצולה הירושלמית. הוא החל בהכנות למלחמה: ביצר את ערי הגליל – יודפת, יפיע, גמלא – נלחם בערים שתמכו ברומאים דוגמת ציפורי וטבריה, ולא היסס לצאת נגד הצבא הרומי ששהה אותה עת בגליל. לצדו של בן מתתיהו היו מנהיגים מקומיים, ובהם יוחנן מגוש חלב. לא כל יישובי הגליל תמכו במרד הגדול, והתומכים העיקריים היו יהודים כפריים, שהצטרפו לבן מתתיהו והשתתפו בתכנון המרד. שלוש הערים הגדולות בגליל – ציפורי, טבריה וערב (עראבה) – התנגדו למרד ולמורדים ותמכו ברומאים. לעתים היה הדבר כרוך במאבקים פנימיים דוגמת המאבק בטבריה, שהסתיים בניצחון המתונים. ההתנגדות להנהגתו של בן מתתיהו באה גם מצד עמיתו למרד ויריבו על הנהגת המורדים, יוחנן מגוש חלב.
בשנת 67 לספירה בא אספסיאנוס לארץ ישראל והחליט להיכנס לגליל דרך עכו. משם הוא פנה לציפורי ולעראבה. באביב של שנת 67 התחילה המערכה על יודפת; היא הסתיימה כעבור שבעה שבועות. רוב חייליו של בן מתתיהו ערקו, והוא נותר במבצר יודפת עם קומץ לוחמים. כולם – חוץ מבן מתתיהו עצמו ומעוד חייל אחד – החליטו להתאבד. בחודש ספטמבר באותה שנה כבש אספסיאנוס את טבריה בלא קרב ומשם פנה לגמלא שבגולן. בגמלא הוא נתקל בלחימה עקשנית של המורדים. רבים מהם העדיפו להתאבד בקפיצה מן הצוק ובלבד שלא ייפלו בידי הרומאים. מגמלא המשיך אספסיאנוס להר תבור ולגוש חלב וכבש גם אותם. המערכה בגליל הסתיימה בחורף של שנת 68 לספירה עם כיבוש גוש חלב.

סיקריים

כת הסיקריים, בהנהגת משפחתו של יהודה הגלילי, צמחה ביהודה בשנים שקדמו למרד הגדול, והייתה אחת מן הקבוצות הקיצוניות שפעלו בירושלים בימי המרד. בתחילת המרד הגדול היו בירושלים שתי קבוצות קיצוניות: אחת שבראשה עמד אלעזר בן חנניה הכוהן הגדול, והשנייה – הסיקריים בהנהגת מנחם הגלילי (נכדו של יהודה הגלילי). מנחם הגיע לירושלים לאחר שכבש את מצדה מידי חיל מצב הרומאי וכך השיג  נשק, שאתו הגיעו מנחם ואנשיו לירושלים.

שם הקבוצה נגזר מן המילה הלטינית Sicarius שפירושה גזלן, שודד (Sica בלטינית – פגיון). הסיקריים האמינו כי ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל – ולו בלבד, וכי אין להסכים ששלטון זר ישלוט בה. זאת ועוד: לפי תפיסתם, "אין שליט זולת ה' לבדו" – ומכאן התנגדותם הנחרצת וחסרת הפשרות לשלטון הרומי וליהודים ששיתפו פעולה אתו. לפעילותם של הסיקריים היה גם מניע חברתי – מאבק בעשירים ובבעלי השררה, והדבר הביא להצטרפותם של רבים מדלת העם אליהם.

עיקר פעילותם של הסיקריים היה בתקופה שקדמה לפרוץ המרד הגדול ובראשיתו, "ואילו בשיא המרד הייתה חשיבותם מועטת". הם התסיסו את יהודי יהודה וירושלים לצאת למאבק בשלטון הרומי, והשתתפו השתתפות פעילה בשלב הראשון של המרד בירושלים במשך כמה חודשים, עד לרצח מנהיגם, מנחם הגלילי. [i]

הסיקריים הרגו גם במתנגדיהם היהודים וגם ברומאים, שרפו ארכיונים ולא נשמעו להוראות הכוהנים. לאחר שגורשו מירושלים, עברו למצדה. על מספרם של הסיקריים אין נתונים, "אך יש להניח שלא עלה על אלף לוחמים". מבין הקבוצות הקיצוניות שפעלו בזמן המרד הגדול, היו הסיקריים "סיעת המורדים היחידה שהחזיקה מעמד גם לאחר המרד", ושרידי לוחמיה המשיכו לפעול במצרים ובקירֵינֵי (שבצפון אפריקה), שם המאבק החברתי בעשירים היה המניע המרכזי לפעילותם  (ישראל ל' לוין, המרד הגדול וחורבן בית שני, בתוך: מנחם שטרן, עורך, ההיסטוריה של ארץ ישראל – שלטון רומי, הוצאת יד יצחק בן-צבי והוצאת כתר, תשנ"ח – 1988 עמ' 253 – 255).

המרד בירושלים

כאמור, ראשיתו של המרד במהומות שפרצו בירושלים והביאו להריגתם של יה

ודים רבים. המורדים דרשו לסלק את הנציב הרומי, והכוהן הגדול, אלעזר בן חנניה מחוגי המתונים, החליט לבטל את הקרבת הקרבן לכבוד הקיסר בבית המקדש. צעד זה היה מעין הכרזה על עצמאותה המדינית של יהודה. החוגים המתונים בירושלים⁷ ניסו להרגיע את התסיסה אך לא הצליחו: הקיצוניים, ובהם כוהנים זוטרים והסיקריים בהנהגת מנחם הגלילי, השתלטו על העיר ואף קיבלו תגבורת: בעקבות נפילת הגליל והגולן בידי הרומאים באו לירושלים לוחמים פליטים מן הגליל, ובהם יוחנן מגוש חלב שהיה למנהיג הקנאים. בין קבוצות המורדים פרצו מאבקים פנימיים קשים: הקנאים הקיצוניים טבחו במתונים, ובתוך הקבוצות הקיצוניות ניטש מאבק על השליטה בעיר עד כדי מלחמת אזרחים בשנת 69 לספירה. המאבקים הפנימיים בין הקבוצות הנצות בירושלים החלישו את יכולת העמידה של המורדים והקלו על הרומאים את כיבוש העיר.

נפילת ירושלים

בחודש ניסן בשנת 70 בא טיטוס לירושלים בראש לוחמיו, והחל בהכנות למצור על העיר ולכיבושה. גם לאחר שצר טיטוס על ירושלים לא פסקו המאבקים הפנימיים בין קבוצות המורדים בעיר, אך מנהיגיהן הצליחו להידבר ולחלק אותה לאזורי הגנה. בינתיים עבר יוסף בן מתתיהו למחנה הרומאים, ובתיווכו הציע טיטוס למנהיגי ירושלים תנאי כניעה אך נענה בסירוב.

הצבא הרומי תקף את העיר והבקיע את החומה השלישית והשנייה,⁸ ואז חזר על הצעתו באמצעות שליחו, בן מתתיהו. בן מתתיהו אף ניסה לשכנע את מנהיגי המורדים – בלא הצלחה – כי "אלהים עבר לצד של רומא".⁹ בעקבות המצור היה בעיר רעב כבד, ומעשי האכזריות בתוכה ומחוצה לה היו לשגרה: תושבי העיר שניסו לברוח נרצחו עם בני משפחותיהם בידי הקיצוניים; ומי שהצליח לברוח ונתפס בידי הרומאים, הומת באכזריות – איבריו קוצצו.
עם כיבוש מצודת אנטוניה ביום ה באב בשנת 70 הייתה כל העיר בידי הרומאים – חוץ מהר הבית. בשלב זה התחיל המצור על חומת הר הבית. שערי החומה נשרפו ומתחמי הר הבית נכבשו. ואז נכנסו הרומאים לבית המקדש עצמו. לפי עדותו של יוסף בן מתתיהו,¹⁰ כינס טיטוס את אנשיו להתייעצות אם להרוס את בית המקדש או להשאירו על מכונו. להערכת בן מתתיהו, התנגד טיטוס להריסת בית המקדש, והבית נשרף בסערת הקרב בלא תכנון או כוונה תחילה. אך מקורות אחרים מציינים, שטיטוס הוא שציווה לשרוף את המקדש כדי לנתץ סופית את סמל המדינה היהודית העצמאית.

נפילת מצדה

התיאור היחידי של הקרב על מצדה ושל נפילתה נמצא בספרו של יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, אך בן מתתיהו עצמו לא היה במקום. לפי דבריו תיאורו מבוסס על עדותן של שתי נשים ששרדו ממצדה. חפירות ארכאולוגיות שנעשו במצדה במחצית השנייה של המאה העשרים אמתו חלק מן התיאורים שלו.¹¹
המבצר במצדה, מעל ים המלח, היה משנת 66 בפיקודו של אלעזר בן יאיר הסיקרי, ונותר מעוזם האחרון של המורדים. למצדה באו במשך שנת 66 לספירה פליטים מירושלים על משפחותיהם, כתשע מאות וחמישים נפש, ובהם לוחמים, נשים, זקנים וטף. בשנת 73 הקימו הרומאים מחנות לרגלי מצדה והחלו לבנות סוללה כדי להעלות על ההר כלים כבדים. המורדים הנצורים הבינו שאין להם שום סיכוי לגבור על הרומאים. מפקדם, אלעזר בן יאיר, ניסה לשכנע אותם להרוג את בני משפחותיהם וזה את זה כדי לא ליפול בשבי הרומאים. לפי תיאורו של בן מתתיהו, השתכנעו הלוחמים רק אחרי הנאום השני של אלעזר. רק שתי נשים וחמישה ילדים שרדו מן הטבח. סיפור מצדה, לפי תיאורו של בן מתתיהו, עורר שאלות דתיות ומוסריות, שכן הדת היהודית אוסרת רצח והתאבדות. זאת ועוד: לא ברור איך הגיעו לידיו של בן מתתיהו נאומיו של בן יאיר, והיסטוריונים משערים כי בן מתתיהו הוא שכתב אותם ושם אותם בפיו של בן יאיר כדי לשרת את מטרתו: באמצעות נאומים אלו הוא ביקש להוכיח, כי המרד היה חסר טעם מלכתחילה, וכי במלחמה הזאת נטש אלוהים את עמו. בן מתתיהו התנגד לסיקריים, ולכן לא ביקש להעניק ללוחמי מצדה הילה של גבורה לדורו או לדורות. נראה שכל רצונו היה לסיים את ספרו בסיום דרמטי, סוער ונוגע ללב, "ולחתום בכך את תיאור המרד היהודי באימפריה הרומית".¹²

תוצאות המרד הגדול

המרד הגדול הביא למותם של אלפי יהודים ולמכירתם של אלפי שבויים יהודים אחרים לעבדים ברחבי האימפריה הרומית.¹³ ברחבי הארץ – ובראש ובראשונה ביהודה – הותיר המרד הרס וחורבן ונזקים כלכליים כבדים.¹⁴ בתקופה הראשונה אחרי החורבן נשללו זכויותיהם הציבוריות והדתיות של היהודים בארץ ובאזורים הסמוכים לה.¹⁵ בעקבות המרד נעלמו הכיתות – הצדוקים, האיסיים והסיקריים. קרוב לשש מאות שנה שימש בית המקדש מרכז רוחני ליהודי הארץ והתפוצות, וחורבנו "יצר מעין חלל ריק בחיי הרוח והמעשה של העם",¹⁵ אך לא היה מכת מוות – לא ליהודים ולא ליהדות, לא בארץ ולא מחוצה לה. למרות התוצאות הקשות הצליח היישוב היהודי בארץ ישראל להתאושש בתוך זמן די קצר ואף לשמור על רוב יהודי. חורבן בית המקדש וירושלים הביא לשינוי מהותי בחיי היהודים ולהעתקת מרכז הכובד מן המקדש ללימוד תורה. בכך החלה תקופת חדשה בתולדות עם ישראל – תקופת המשנה והתלמוד, שעמדה בסימן היעדרם של ירושלים, בית המקדש והעבודה בו.

מטבעות המרד הגדול

מטבעות המרד – סמל לריבונות היהודית – הונפקו בירושלים מתחילת המרד הגדול בשנת 66 ועד לנפילת ירושלים בשנת 70. בפעם הראשונה בתולדות עם ישראל הונפקו מטבעות עשויות כסף – בערכים של שקל, חצי שקל ורבע שקל – לצד מטבעות ארד. לא ברור מה הניע את המורדים לטבוע מטבעות עשויות כסף; משערים כי הסיבה הייתה דתית: מטבעות אלו נועדו לצורכי המקדש ונועדו להחליף את מטבעות הכסף שהונפקו בצור ונשאו סימנים אליליים. על צדם האחד של מטבעות הכסף נחקקו המילים "ירושלים קדשה", "ירושלים הקדושה", "חרות ציון", "לגאולת ציון"; צדם השני עוטר בסמלים יהודיים ובהם שריגי גפן, כפות תמרים, רימונים וגם כד יין. המטבעות מעידים על קיומם של סדרי שלטון ומינהל בירושלים וכן על הגזמה בתיאורי האנרכיה בעיר של יוסף בן מתתיהו.¹⁷ מטבעות מימי המרד הגדול נתגלו גם במצדה – עדות לקשר בין מצדה לירושלים בזמן המרד עד שלבי הלחימה האחרונים בירושלים.

העשרה - קישורים

סיכום היסטורי של המרד על פי מחקרו של פרופ' משה דוד הר – באתר הכנסת

מידע על מצדה של הורדוס ושל הקנאים ועל התגליות הארכאולוגיות – באתר גן לאומי מצדה 

מידע מפורט על המאורעות שקדמו למרד ועל מהלכיו בירושלים ובגליל – באתר ויקיפדיה