הניקוד העברי

הכתיב של השפה העברית כלל תחילה עיצורים בלבד, בלי אותיות אהו"י, ולא הייתה דרך לציין את התנועות. ולכן כתבו אנכ במקום אנוכי, אסף במקום אסיף, שערם במקום שְׂעוֹרִים. עם התפתחות הכתב נוספו גם אותיות אהו"י (אמות הקריאה) – אך גם הן לא נתנו מענה מלא לקריאה מדויקת ונכונה, והיה חשש שהעברת מסורת הקריאה המדויקת של התנ"ך תשתבש ותישכח.
הפתרון לבעיה נמצא בניקוד – ובהוספתו לכתבי יד כרוכים של התנ"ך.¹ אין בידינו פרטים על השלבים הקדומים של התפתחות הניקוד, ומשערים כי ראשיתו לאחר חתימת התלמודים – הבבלי והירושלמי – שכן הניקוד אינו נזכר בהם כלל.
מכאן ההנחה כי ראשיתו של הניקוד במאה ה-7 לספירה, ונראה שכבר בסוף המאה ה-9 הייתה קיימת מערכת ניקוד שלימה: כתב היד המנוקד והקדום ביותר שהגיע לידינו נכתב בטבריה בשנת 895 לספירה. שלוש שיטות ניקוד עיקריות נוצרו באותה תקופה: הניקוד הבבלי – ושתי שיטות ניקוד ארץ-ישראליות: הניקוד הַטַבְרָנִי והניקוד הארץ-ישראלי.²
הניקוד הטברני נוצר בטבריה על ידי בעלי המסורה, והיו בו תחילה שתי מסורות – זו של משפחת בן אשר וזו של משפחת בן נפתלי; ואילו הניקוד הבבלי התפתח בבבל בימי הגאונים, בעיקר בסורא ובנהרדעא.³ בין שיטות הניקוד היו כמה הבדלים: סימני הניקוד הטברני נרשמים מתחת לאותיות,⁴ בעוד שהניקוד הבבלי והארץ-ישראלי נרשמו מעל לאותיות.
היה גם הבדל מסוים במספר סימני הניקוד ובצורתם: סימני הניקוד הטברני והארץ-ישראלי מורכבים מנקודות וקווים, ואילו הניקוד הבבלי סימן את הניקוד בצורת אותיות.⁵ שיטת הניקוד שהתקבלה בסופו של תהליך הייתה זו של הניקוד הטברני לפי מסורת משפחת בן אשר, שנחשבה למהימנה ולמוסמכת ביותר בכל הקשור לניקוד התנ"ך ולמסורה. וניקוד זה משמש אותנו מאז ועד היום.