הנישואין במדינת ישראל

הנישואין וכן הגירושין במדינת ישראל מתנהלים לפי הדין הדתי של הנִישָׂאִים אזרחי המדינה – יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים וכדומה. בכך המשיכה מדינת ישראל את החוקים שהיו קיימים בתקופה העות'מאנית, ולאחר מכן – בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל. לגבי נישואי יהודים חוקקה הכנסת בשנת תשי"ג – 1953 חוק מיוחד – "חוק שיפוט בתי דין רבניים, נישואין וגירושין", שקבע כי כל סמכויות הנישואין והגירושין של יהודים אזרחי המדינה יהיו בתחומם הבלעדי של בתי הדין הרבניים, ועל פי ההלכה.¹

כמו כן חוקקה הכנסת חוקים הנוגעים לנישואין ואשר חלים על כלל תושביה, יהודים ושאינם יהודים כאחד, ובהם: "חוק גיל הנישואין" (תש"י – 1950) שבו הוגדר גיל הנישואין לנערה ולנער – 17 שנים, ונקבע כי נישואי קטינים הם עבירה פלילית. במהלך השנים נוספו לחוק סייגים המאפשרים, במקרים מסוימים, נישואי קטינים.²

בשנת תשי"ט – 1959 חוקקה הכנסת "חוק איסור ריבוי נישואין", שאסר על תושבי המדינה לשאת יותר מאישה אחת – עם הסתייגות הנוגעת לנסיבות מיוחדות ומותירה את ההחלטה בידי בית הדין הדתי של העדה. בחוק זה אימצה מדינת ישראל את חרם דרבנו גרשום והחילה אותו על כל העדות – ובכלל זה על העדה המוסלמית.³ בשנת תשל"ז – 1977 עוגן האיסור על ריבוי נשים ליהודים בחוק העונשין והוגדר העונש על עבירה זו.
במדינת ישראל של ימינו הולכת וגוברת הדרישה לאפשר נישואין אזרחיים, בעיקר בקרב עולים ממדינות חבר העמים, שעלו מכוח חוק השבות אך אינם יהודים לפי ההלכה, ולפיכך אינם יכולים להינשא במדינת ישראל לפי החוק הדתי הקיים.⁴

בשנת תשע"ט – 2009 הציע הרב נפתלי רוטנברג לאפשר לכל זוג ישראלי לבחור בין מסלול נישואין כדת משה וישראל לבין מסלול נישואים אזרחיים. ובשנת תשפ"א – 2021 נעשה ניסיון בכנסת לאשר רישום נישואין אזרחיים בארץ לזוגות להט"בים ופסולי חיתון, שאינם יכולים להינשא בחו"ל.