הפיוט הארץ-ישראלי הקדום

שירת הקודש נקראת גם פיוט, ויוצריה וכותביה נקראים פייטנים. ראשיתו של הפיוט – בפיוט הארץ-ישראלי הקדום, שנכתב בתקופת התלמוד (המאות 3 – 6 לספירה), אך ראשית זו נותרה עלומה, והפייטן הקדום ביותר הידוע לנו הוא יוסי בן יוסי.
ארץ ישראל הייתה "קרקע גידולה של הפייטנות", ובמשך כמה מאות שנים הייתה שירת הקודש יצירה בלעדית של ארץ ישראל. הפיוט הארץ-ישראלי הקדום לא נתחבר כתוספת לתפילה – אלא כתחליף לחלקים מתפילת הקבע של בית הכנסת – ובמיוחד לשני החלקים העיקריים של התפילה.¹ סדרה של פיוטים נועדה להחליף ולגוון את שתי תפילות הקבע המרכזיות: הברכות המלווות את "קריאת שמע" ותפילת העמידה.²
הפיוט הארץ-ישראלי הקדום נכתב בלשון חז"ל – ולא בלשון המקרא, תוך העדפה של צורת הזכר על פני צורת הנקבה – לדוגמה: שושן במקום שושנה, וחידוש צורות בלשון זכר: "נאק" – מלשון נאקה, "דאג" – מלשון דאגה. מבחינה סגנונית לא הרבו הפייטנים להשתמש בדימויים ובמטפורות, והעדיפו צירופי מילים וכינויים לציון מושגים מוכרים – לדוגמה: הכינוי "איומה" מתאר את עם ישראל; המילה "דוק" מציינת שמים.
פייטני ארץ ישראל ניסו לשמור על לשון עברית נקייה ככל האפשר מהשפעות זרות. "יוצאות מן הכלל – מילים יווניות בעלות צליל דומה למילים עבריות", שחדרו לפיוטים במסווה עברי – כגון המילה גיא, שקיבלה על פי היוונית את המשמעות של ארץ.³
פייטני ארץ ישראל החשובים והידועים ביותר הם יניי ואלעזר הקליר, שפיוטיהם מלווים את ליל הסדר, והם חלק מן ההגדה של פסח.⁴