"הצפירה"
העיתון העברי הראשון בפולין, שהחל כשבועון (1862) ועסק בפוליטיקה ובחדשות מדע לצד ידיעות על קהילות היהודים. משנת 1900 היה לביטאונה של ההתעוררות הציונית, פירסם מפרי עטם של סופרי התחייה ומשורריה, וזכה לאלפי מנויים.
"הצפירה" (1862 – 1931) הוגדר כ"מכתב עתי", "משמיע חדשות" לעם ישראל "מכל הדברים הנוגעים להם בענייני המדינה, דברי חכמה ומדע, ידיעות העולם והטבע".1 "הצפירה" היה העיתון העברי הראשון בפולין, שיצא לאור בוורשה בשנת תרכ"ב – 1862 והתפרסם בהפסקות כ-40 שנה.
העיתון הופיע תחילה כשבועון, ומאז שנת תרמ"ו – 1886 – כעיתון יומי. מייסד העיתון ובעליו היה חיים זליג סלונימסקי, ששימש גם כעורכו עד שנות ה-80, ואז החליפו נחום סוקולוב.
בעלון שפרסם לקראת הוצאת העיתון הצהיר סלונימסקי על מטרותיו, ובהן: פרסום פקודות הממשלה הנוגעות ליהודים; חדשות ואקטואליה – מן הנעשה בקרב יהודי רוסיה ויהודי העולם; "דברי דעת ותבונה" – מאמרים בענייני "מוסר ודרך ארץ" לצד "סיפורים נעימים"; וכן מידע מדעי על "העולם והטבע" וכן על "ההמצאות החדשות" במדע. השבועון לא פרסם דברי ספרות – עורכו דחה סיפורים וביתר תקיפות שירים, וגילה "חוסר עניין בספרות, בוויכוחים אידאולוגיים ובכל סוגיה שלא הייתה לה נגיעה למדעי הטבע" ונקט קו מתון ושמרני שהותאם לקהל קוראיו.
בסוף השנה הראשונה – לאחר הופעת גיליון 25 – נסגר השבועון למשך שתים עשרה שנה, בין השאר עקב עיסוקיו של סלונימסקי. ואז, בשנת תרל"ד – 1874 התחדשה הופעתו של השבועון – תחילה בברלין ואחר כך בוורשה.2
בתקופה זו – ובהמשך לקו השמרני – נקט השבועון עמדה פושרת ומאופקת כלפי התחייה הלאומית ותנועת חיבת ציון. בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19 היה נחום סוקולוב העורך בפועל של העיתון, והוא שחולל בו שינויים והפיח בו רוח חדשה: בהשראת סוקולוב היה "הצפירה" לעיתון יומי, שכלל מדורים חדשים בנושאי משפט, רפואה ושחמט, יצירות ספרותיות – מקוריות ומתורגמות וכן מדורים הומוריסטיים ופיליטונים.
העיתון שימש באותן שנים במה לוויכוחים אידיאולוגים רבים, וסוקולוב אף ניסה להוסיף – לראשונה בעיתונות העברית – מדור מיוחד לבני הנעורים. סוקולוב השתתף כעיתונאי בקונגרס הציוני הראשון (תרנ"ז – 1897), שציין נקודת מפנה ביחסו להרצל ולציונות והביא להצטרפותו לתנועה הציונית. החל בשנת תר"ס – 1900 היה העיתון "לביטאון מובהק של התנועה הציונית" וזכה לתפוצת שיא של אלפי מנויים.3
בשנת תרס"ג – 1903 סיקר העיתון את הפוגרום בקישיניוב ואת הפולמוס בנושא תכנית אוגנדה. בשנים 1906 – 1910 נסגר העיתון, ומשנת תרע"ז – 1917 שוב ראה אור בתמיכת ההסתדרות הציונית – לא כעיתון אלא כשבועון, שכלל מדורים במגוון נושאים וידיעות על הנעשה בתנועה הציונית ובעיתונות העברית, מאמרים פובליציסטיים וכן יצירות ספרות מפרי עטם של מיטב סופרי התחייה הלאומית, ובהם מנדלי מוכר ספרים, ש"י עגנון, ח"נ ביאליק.