השבת אבידה

החובה להחזיר אבידה לבעליה היא ציווי מן התורה, הכולל מצוות עֲשֵׂה – השבת האבידה, ומצוות לא תעשה – איסור להתעלם מן האבידה: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים… הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ… וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ, לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים כב 1, 3).¹ המוצא חייב להחזיר את האבידה לבעליה, וגם כאשר בעל האבידה הוא אויבו של המוצא ("שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ" – שמות כג 4). כמו כן אסור לו להתעלם מן האבידה כדי לחסוך מעצמו את הטרחה שבהשבתה.
אבידה כוללת חפצים מטלטלים לסוגיהם וכן בעלי חיים שיצאו מרשותו של אדם בלי ידיעתו. ואם אין הבעלים ידועים למוצא – עליו לשמור על המציאה לפרק זמן קצוב: "וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" (דברים כב 2). חז"ל הקדישו שני פרקים במשנה להלכות מציאות ואבידות,² הנלמדות מן הפסוקים שבתורה – לדוגמה: מן הפסוק בספר דברים (כב 2) למדו חז"ל, כי המוצא אבידה צריך להכריז עליה כדי שבעליה יוכל לקבל אותה בחזרה – לפי סימני היכר.

חז"ל גם הגדירו את האבידות השייכות למוצא אותן – ואת אלו השייכות לבעל האבידה. וכך קבעו כי אבידה שנמצאה ברשות הרבים ואין בה סימן מיוחד, וככל הנראה בעל האבידה התייאש ממנה – שייכת למוצא, כגון – "פירות מפוזרין, מעות (=מטבעות) מפוזרות" או "כיכרות של נחתום (=אופה)". אך כאשר יש לאבידה סימן מיוחד – לדוגמה: "פירות בכלי, או כלי כמות שהוא, מעות בכיס (=בנרתיק) או כיס כמות שהוא, ציבורי פירות, ציבורי מעות" – המוצא חייב להכריז על האבידה.³

חז"ל עסקו גם בשאלה, כמה זמן יש להכריז על אבידה – והיכן יש להכריז עליה. ובתלמוד הבבלי יש תיאור של המקום שבו נהגו להכריז על האבידה בירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים: "אבן הייתה בירושלים, כל מי שאבידה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמצא אבידה נפנה לשם, וזה עומד ומכריז, וזה נותן סימנין ונוטלה."⁴ ולאחר חורבן בית המקדש קבעו חכמים שיש להכריז על האבידה בבתי כנסת ובבתי מדרש, ובשלב מסוים – הסתפקו בהודעה "לשכניו ולמיודעיו".⁵ לפי ההלכה, אסור לדרוש תשלום על השבת אבידה, אך המוצא רשאי לדרוש החזר הוצאות הקשורות לטיפול באבידה, כגון האכלתו של בעל החיים שנמצא או תשלום עבור ביטול זמן עבודה.⁶
במדינת ישראל קיים חוק השבת אבידה, תשל"ג – 1973, המגדיר מהי אבידה, קובע את חובת המוצא להכריז עליה (דיווח למשטרה), מגדיר את משך הזמן שלאחריו הופכת האבידה לרכושו של המוצא (ארבעה חודשים) ועוד.