יהודה עמיחי
הבולט והחשוב במשוררי דור המדינה. שירתו עוסקת ביחיד ובקיומו היומיומי, ומציגה שינוי מהפכני בתכנים, בסגנון ובלשון;
מעוגנת בתרבות היהודית ובעברית לרבדיה ותורגמה לשפות רבות. זכה לפרסים רבים בארץ ובחו"ל, בהם פרס ישראל.
מבוא
המשורר יהודה עמיחי (1924 – 2000) היה "בכיר המשוררים העבריים במחצית השנייה של המאה העשרים".1 לפי גילו היה שייך לדור מלחמת העצמאות, אך היה הבולט והחשוב במשוררי דור המדינה.2 שירת עמיחי עוסקת ביחיד, בעולמו ובקיומו היומיומי, והיא מציגה שינוי מהפכני גם בתכנים ובתפיסת העולם וגם בסגנון ובלשון. שירת עמיחי מעוגנת בתרבות היהודית ובשפה העברית לרבדיה, והאתוס החילוני בשירתו "נשען על מסורת של געגועים ותקווה של דורות רבים".3 שירתו של עמיחי תורגמה לעשרות שפות, והוא זכה לפרסים רבים בארץ ובחו"ל, ובהם פרס ישראל לשירה בשנת תשמ"ב – 1982. 4 יהודה עמיחי נפטר בגיל 76 ונקבר בעירו, "בירושלים של אמצע", שבה חי ועליה כתב.5
תולדות חייו
יהודה עמיחי נולד בתאריך כ"ט בניסן תרפ"ד – 1924 במשפחה דתית, להוריו, פרידה ופרידריך פויפר, בווירצברג שגרמניה. ההורים שלחו את בנם יהודה ואת אחותו לגן ולבית ספר עבריים. שנתיים לאחר עליית היטלר לשלטון, כשהיה בן אחת עשרה, עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בפתח תקווה, וכעבור שנה השתקעה בירושלים.
בירושלים למד עמיחי בבית הספר התיכון הדתי "מעלה", ועם סיום לימודיו התגייס ליחידה הארצישראלית של הצבא הבריטי. במלחמת העצמאות שירת בפלמ"ח, בחזית הנגב, והשתתף בקרבות קשים בחזית זו. לאחר שחרורו חזר לירושלים ולמד ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית. הוא עסק גם בהוראה – תחילה בבתי ספר ולאחר מכן במסגרות אקדמיות, בארץ ובחו"ל.
הכאב, האובדן והפרידה מחבריו במלחמת העצמאות באו לידי ביטוי בספר שיריו הראשון – "עכשיו ובימים האחרים" (תשט"ו – 1955).6 בארבע השנים שלאחר מכן פרסם עוד שני קובצי שירה – "במרחק שתי תקוות" ו"בגינה הציבורית". שירתו של יהודה עמיחי מציינת חילופי תקופות בשירה העברית – משירה לאומית העוסקת בענייני העם ובגורלו לשירה העוסקת בעולמו של היחיד, במשפחתו, בנוף מגוריו ובחיי היום יום. וכך, בשנות השישים של המאה ה-20 "זכתה שירתו למעמדה המרכזי" והציגה ביטוי עשיר "למכלול חדש של רגישויות וערכים" ולשינוי שחל בסגנון השירה העברית.7
בצעירותו נטש עמיחי את אורח החיים הדתי אך המשיך לשאת ביצירתו "מטען שלם של חוויות הנגזרות מן הזהות הזאת". שירתו משלבת תרבות יהודית אירופית עם תרבות ארצישראלית מקומית, ובקרב משוררי דור המדינה הוא "הזדקר מעל האופק" – גם כַּיוצר הבולט שבחבורה וגם כִּמייצג "השונה שבדומה".8
בשנים 1959 – 1960 נמנה עם עורכי כתב העת הספרותי "עכשיו", וכעבור שנה ראה אור קובץ סיפוריו – "ברוח הנוראה הזאת". יצירתו של יהודה עמיחי כוללת גם שני רומנים, ספרי ילדים, מחזות ותרגומים – ובמהלך חייו פרסם עשרה ספרי שירה, שהיו, כאמור, עיקר יצירתו ותורגמו ל-40 שפות: אנגלית, גרמנית, צרפתית, ערבית, נורבגית, שוודית, רוסית, סינית, יפנית ועוד. בטקס הענקת פרס נובל לשלום ליצחק רבין ולשמעון פרס (תשנ"ה – 1994) הוזמן עמיחי לקרוא את אחד משיריו, והזמנה זו שיקפה את מעמדו הייחודי בארץ – ובעולם.9
עמיחי זכה בשלל פרסים ספרותיים: פרס ברנר (תשכ"ט – 1969), פרס ביאליק (תשל"ו – 1976) ופרס ישראל לשירה (תשמ"ב – 1982), לצד פרסים רבים בחו"ל – בגרמניה, בצרפת, במקדוניה, בנורבגיה, במצרים ועוד. ליהודה עמיחי ולאשתו חנה נולדו שני ילדים – דוד ועמנואלה; ובנו הבכור, מנישואיו הראשונים, הוא רון.
יהודה עמיחי נפטר ביום כ"ב באלול תש"ס – 2000 בגיל 76 ונקבר בירושלים. בספר שיריו האחרון כתב: "…לִפְנֵי שֶׁאָדָם נוֹלָד / הַכֹּל פָּתוּחַ בַּיְּקוּם בִּלְעָדָיו. כְּשֶׁהוּא חַי הַכֹּל סָגוּר / בּוֹ בְּחַיָּיו. וּכְשֶׁהוּא מֵת – הַכֹּל שׁוּב פָּתוּחַ, / פָּתוּחַ סָגוּר פָּתוּחַ, זֶה כָּל הָאָדָם."10
נושאים ותפיסת עולם בשירת עמיחי
במרכז שירתו של יהודה עמיחי עומד היחיד, הניצב מול תביעות החברה והכוחות הדורסניים של ההיסטוריה. עמיחי מתאר את חייו החד-פעמיים של היחיד ואת שאיפתו לאושר ולאהבה בתוך סביבתו הקרובה – בני משפחתו, חבריו, חדריו ושכונת מגוריו.
יהודה עמיחי חולל תפנית בשירה העברית והוביל אותה מן הזירה ההיסטורית, הכללית והלאומית אל "האינטימי, הביתי, הפרוזאי, היומיומי": הוא כתב על אביו ואמו, על אשתו וילדיו, על חבריו החיים והמתים – שירה אישית, כמעט אוטוביוגרפית. עמיחי התמקד ביחיד ובחייו כאן ועכשיו, אך בה בעת כתב על פילוסופיה ועל מקומות שונים בעולם, על ההיסטוריה היהודית ועל התנ"ך, ושוחח עם גיבורי התנ"ך כמו עם שכן: "לפעמים בטרוניה, לפעמים בוויכוח, לפעמים בחיוך סלחני" – בתפיסה חדשה לגמרי.11
הוא כתב גם על ירושלים העתיקה והחדשה "וירושלים של אמצע", על השפה העברית ועל משא הדורות בעם היהודי: "וְכָל הַדּוֹרוֹת שֶׁהָיוּ לְפָנַי הֵם הַרְבֵּה לוּלְיָנִים / רְכוּבִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה בַּקִּרְקָס – / וְעַל פִּי הָרֹב אֲנִי הַתַּחְתּוֹן בָּהֶם / כְּשֶׁכֻּלָּם, מַשָּׁא כָּבֵד, עַל כְּתֵפַי."12
כיהודי חילוני משמר עמיחי את המסורת באמצעות הדורות שלפניו: הוא זוכר את אביו שקידש בשבת על היין ואת הסוכה בבית סבו "וְהַסֻּכָּה זוֹכֶרֶת בִּמְקוֹמוֹ / אֶת הַהֲלִיכָה בַּמִּדְבָּר שֶׁזּוֹכֶרֶת / אֶת חֶסֶד הַנְּעוּרִים וְאֶת אַבְנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית / וְאֶת זְהַב עֵגֶל הַזָּהָב…" הוא מעיד על עצמו שהגיע לארץ המובטחת "מן הים",13 אבל עמוד האש והענן שליוו את בני ישראל במדבר נשארו בו, והם "מַרְאִים לִי אֶת הַדֶּרֶךְ בַּלַּיְלָה וּבַיּוֹם". עמיחי ניהל "דיאלוג מרתק ומשתנה … לאורך השנים עם אלוהיו",14 ולא היסס להתריס: "אֵל מָלֵא רַחֲמִים, / אִלְמָלֵא הָאֵל מָלֵא רַחֲמִים / הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ."15 ובשיר אחר מעיר עמיחי באירוניה כי "אֱלֹהִים מְרַחֵם עַל יַלְדֵי הַגַּן, / פָּחוֹת מִזֶּה עַל יַלְדֵי בֵּית סֵפֶר / וְעַל הַגְּדוֹלִים לֹא יְרַחֵם כְּלָל."16
בשירתו נתן ביטוי למתחים ולפרדוקסים בחיי היחיד באמצעות השילוב "שבין מסורת יהודית והוויה חילונית מודרנית".17 שירתו של עמיחי היא גם ישראלית ויהודית וגם כלל אנושית, "המדברת אל כל אדם מודרני, גבר ואישה" ומביעה את הכמיהה לאהבה, על כל ביטוייה – בין איש לאישה, בין הורים לילדים: "וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאָב הוּא אַשְׁלָיָה כְּמוֹ הַחוֹמָה מִמּוּל / שְׁנֵיהֶם לֹא יוּכְלוּ לְהָגֵן. רַק לֶאֱהֹב וְלִדְאֹג."18 כתשובה לתחלואי העולם ולמצוקות הקיום ואל מול עולם של אלימות ומלחמה19 הציב עמיחי את החלופה של אהבה בינאישית – אהבה שהיא "פסגת האנושיות והסולידריות".20
השיר החותם את ספר שיריו האחרון של עמיחי עוסק בשבר מַצֵבָה מעיר הולדתו שעליה חרותה המילה "אמן", והיא "אֶבֶן עֵדוּת עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם / וְעַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיִּהְיוּ לְעוֹלָם, אֶבֶן אָמֵן וְאַהֲבָה./ אָמֵן, אָמֵן וְכֵן יְהִי רָצוֹן".21
שפת השירה של יהודה עמיחי
יהודה עמיחי חולל "שינוי מהפכני" בשירה העברית ויצר צירוף חדשני "בין חומרים פיוטיים לחומרים השאובים מן היומיום."22 לשון שירתו מפתיעה בשילוב הייחודי של שפה פרוזאית עם דימויים מקוריים: "אֲנִי רוֹצֶה אֵל, כְּמוֹ חַלּוֹן שֶׁאִם אֲנִי פּוֹתֵחַ אוֹתוֹ / אֶרְאֶה אֶת הַשָּׁמַיִם וּבְעַצְמִי נִשְׁאַר בַּבַּיִת…". יהודה עמיחי הוא "נסיך הדימוי בשירה העברית"23 והוא שואב דימויים ומטפורות מן המקורות היהודיים וגם מן המציאות הישראלית היומיומית, ועושה בהם שימוש מפתיע ושנון: "זֵכֶר אָבִי עָטוּף בִּנְיָר לָבָן כִּפְרוּסוֹת לְיוֹם עֲבוֹדָה"24 – דימוי המקשר בין גופת האב עטופת התכריכים ובין עטיפת הכריך, בין מזון בסיסי ובין האב המזין את בנו כל חייו.
ביטוי רב עוצמה ומצמרר עולה מן השימוש בדימוי האל מן התפילה לתיאור היהודים שמתו בשואה ו"נַעֲשׂוּ עַכְשָׁו דּוֹמִים לֵאלֹהֵיהֶם / שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף וְאֵין לוֹ גּוּף.25 / אֵין לָהֶם דְּמוּת הַגּוּף וְאֵין לָהֶם גּוּף".26 עמיחי עשה שימוש מפתיע גם בשפת המתמטיקה ויצר דימויים מקוריים להגדרת הקשר הזוגי על תנודותיו "מזמן לזמן": "רְאִי אֲנַחְנוּ שְׁנַיִם מִסְפָּרִים, עוֹמְדִים יַחְדָּו וּמִתְחַבְּרִים, אוֹ מִתְחַסְּרִים."27
מבחינה לשונית ממשיכה שירתו של עמיחי את רציפות הדורות בשירה העברית – מן התנ"ך והתפילה ושירת ספרד בימי הביניים. ובהמשך למשוררי ספרד הנערצים, כתב עמיחי גם שירים מרובעים – שירים קצרים ובהם ארבע שורות: "בְּחוֹלוֹת הַתְּפִלָּה רָאָה אָבִי עִקְבוֹת מַלְאָכִים / הוּא צִוָּה עָלַי דֶּרֶךְ וְעָנִיתִי לוֹ בִּדְרָכִים. / לָכֵן פָּנָיו הָיוּ בְּהִירִים, לָכֵן פָּנַי חֲרוּכִים / כְּלוּחַ מִשְׁרָד יָשָׁן, אֲנִי מְכֻסֶּה תַּאֲרִיכִים."28 לצד מקורות אלו שואבת שירתו גם מתרבות העולם, בעיקר מזו האירופית, וכן מן המציאות הישראלית העכשווית, שבה התיירים המבקרים בירושלים "בִּקּוּרֵי אֲבֵלִים הֵם עוֹרְכִים אֶצְלֵנוּ / יוֹשְׁבִים בְּיָד וָשֵׁם…"29
שירתו של עמיחי מציגה לא רק נושאים יומיומיים אלא גם לשון ודימויים פשוטים לכאורה, שרק ההקשר השירי שלהם הופך אותם למורכבים ומפתיעים. וכך היה עמיחי למשורר פופולרי מאוד – ועם זאת נותר משורר קנוני,30 חשוב ומרכזי בעיני הממסד הספרותי.
יצירתו של יהודה עמיחי
עיקר יצירתו של יהודה עמיחי הייתה השירה, ובמהלך חייו הוא פרסם עשרה ספרי שירה. הראשון שבהם – "עכשיו ובימים אחרים" (תשט"ו – 1955), והאחרון – "פתוח סגור פתוח" (תשנ"ח – 1998). בשירתו באו לידי ביטוי ייחודו הפואטי וחדשנותו כמשורר ישראלי ויהודי. עמיחי לא כתב פזמונים, אך הוא נמנה עם מחוללי המהפכה "שהורידה את השירה העברית לרחוב",31 ובמשך השנים הולחנו אחדים משיריו והיו לחלק מן הנוף המוזיקלי בארץ.32
נוסף על ספרי שירה כתב עמיחי פרוזה, שירי ילדים ומחזות. הוא כתב שני רומנים: "לא מעכשיו, לא מכאן" (תשל"ו – 1976), שגיבורו, יואל, מיטלטל בין חייו בירושלים לילדותו בגרמניה, ו"מי יתנני מלון" (תשל"א – 1971), על משורר מזדקן היורד לארצות הברית כדי להחזיר ישראלים יורדים ארצה וסופו שנשאר שם ועוסק בכתיבת פרסומות ללבני נשים.
עמיחי פרסם גם קובץ סיפורים – "ברוח הנוראה הזאת" (תשל"ג – 1973), שאותו הקדיש לאמו, ובו הסיפורים – פגישת הכיתה, נינה מאשקלון, הקרב בגבעה, ברוח הנוראה הזאת ועוד.33 עמיחי כתב שלושה ספרי ילדים – ספר לכל אחד מילדיו. הספרים עוסקים בחוויות היום יום של ילדיו – מן הנסיעה של האב לניו יורק ועד לרחיצה ולחפיפת הראש לפני השינה: "מה שקרה לרוני בניו-יורק" (תשכ"ח – 1968) – כתב וצייר אבא של רוני, הוא יהודה עמיחי; "הזנב השמן של הנומה וכל יתר הדברים שקרו במשך השבוע יום יום" (תשל"ח – 1977) – לבנו דוד; ו"ספר הלילה הגדול" לבתו עמנואלה.
עמיחי כתב גם כמה מחזות תיאטרון, ובהם "מסע לנינווה" (תשכ"ג – 1963) וכן תסכיתים לרדיו, שקובצו בספר "פעמונים ורכבות". עמיחי תרגם יצירות מופת מגרמנית לעברית, ובהן הרומן "נדודים" מאת הרמן הסה, "שירים" של אלזה לסקר שילר והמחזה "ממלא המקום" שכתב רולף הוכהוט.34
עמיחי נהג לכתוב בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות: "אני קם עם אור ראשון, זאת כנראה ירושה מהסבים שלי, שהיו יהודים כפריים."35 לאחר מותו הועברו עזבונו הספרותי וארכיונו האישי לספרייה לכתבי יד וספרים נדירים – הביינקה באוניברסיטת ייל שבארצות הברית.
