פנחס שדה

פנחס שדה¹ (1929 – 1994) היה יוצר רבגוני – משורר וסופר, מתרגם ועורך. הוא נולד בלבוב שבפולין (כיום: לביב באוקראינה), ובגיל חמש עלה ארצה עם הוריו. כאן גדל והתחנך במושבה מגדיאל שבשרון ובתל אביב, ולאחר מכן למד ועבד בקיבוץ שָׂרִיד במסגרת חברת הנוער.

בגיל 22 התפרסם ספר שיריו הראשון, "משא דומה", ובגיל 29 ראה אור ספרו הראשון והאוטוביוגרפי – "החיים כמשל". פנחס שדה השתתף במלחמת העצמאות ולאחר מכן נסע ללמוד בלונדון, ועם שובו חי ועבד בקבוצת כנרת וגם לימד בקיבוץ יפעת.

לאחר נישואיו לאשתו השנייה, יהודית, עבר לגור ברמת גן, ושם הקדיש את זמנו לכתיבה. על יצירתו הספרותית זכה שדה לפרס ביאליק. הוא נפטר בגיל 64 בחודש שבט תשנ"ד – 1994 בירושלים, שם חי בשנותיו האחרונות. את עזבונו הספרותי העביר לרשות הוצאת "שוקן", שבה פרסם את מרבית ספריו, והיא ממשיכה להוציא לאור את יצירותיו.
פנחס שדה החל את דרכו הספרותית בכתיבת שירה, אך לאחר כמה שנים עבר לכתיבת פרוזה וכתב סיפורים ורומנים וכן סיפורים לילדים ולנוער.² הוא עורר סערה כשפרסם בגיל 29 את ספרו הראשון, האוטוביוגרפי והנועז – "החיים כמשל." בספר זה, הכולל סיפורים ואירועים מקריים לכאורה מחייו, ביקש לתאר את האדם היחיד ואת עמידתו בבדידות בתוך האינסוף ומול אלוהים.

תפיסתו הושפעה מן המיסטיקה היהודית והנוצרית ומהשקפות דתיות, והתבססה על ההנחה "שהמציאות אינה אלא משל, ושהאלוהים הוא הנמשל" – ולפיכך עיקר ערכה של המציאות – בחשיפת המשמעות הנצחית והכוונה האלוהית. לגיבוריו של שדה תפקיד כפול: "לתאר את הסבל האנושי ולגלות את הבשורה האלוהית הטמונה בו."³

ספריו של פנחס שדה והשקפותיו⁴ זכו לביקורת קשה,⁵ כנראה בשל אי התאמתם לדרישות הספרות של התקופה: בספרות הישראלית החילונית הייתה כתיבתו של שדה תופעה בולטת – אך לא נורמטיבית.⁶ ואולם ליצירתו של שדה היו גם מעריצים רבים, בעיקר צעירים, שחיפשו את דרכם ונשבו בקסם כתיבתו ואישיותו של הסופר.
בעשור האחרון לחייו כינס וערך ספרים בנושאי יהדות, ובהם קובצי סיפורים על אישים מתנועת החסידות: "תיקון הלב", ובו אוסף סיפורים, חלומות ושיחות של רבי נחמן מברסלב וכן ספר על הבעש"ט – "סיפורי הבעש"ט וגם קצת שיחות שלו בענייני אלוהים ואדם, תכלית החיים, צערם ושמחתם"- בצירוף אחרית דבר פרי עטו.

שדה גם כתב את "ספר הדמיונות של היהודים" – סיפורי עם של עדות ישראל, וכן ספר תפילות, "עֲנֵנִי" – "מבחר התפילות והפיוטים של עם ישראל מאז הברית בין הבתרים ועד עתה". בספר זה הביא מבחר "מכל מקום שבו נוצרו תפילות היהודים ופיוטיהם… וכמעט מכל זמן ועידן". הוא שקל את האפשרות לכלול בספר התפילות "שירה יותר מאוחרת" – שירה עברית וישראלית, אך לא עשה כן מאחר שלא מצא לכך "צידוק מספיק".⁷

שנה לפני מותו הוציא לאור את הספר "איש בחדר סגור. לבו שבור. ובחוץ יורדת אפלה" – אמרות, תורות וסיפורי חיים של רבי מנחם מנדל מקוצק, "אשר בעשרים השנים האחרונות לחייו הסתגר בחדר קטן אחד" בשל "משבר קשה מאוד בנפשו" – ואתו ועם ייסוריו הזדהה פנחס שדה בערוב ימיו.⁸

בספרו זה – כמו בספריו על הבעש"ט ועל רבי נחמן מברסלב – כינס שדה את המקורות וערך אותם כך, "שיהוו כעין ביוגרפיה, כרונולוגית ורוחנית גם יחד, של האיש", וניסה לְשַׁמֵר ככל האפשר את הלשון והסגנון המקוריים "כעין נר נשמה קטן לאותו עולם אבוד".⁹