שאול טשרניחובסקי

רופא במקצועו שהתפרסם כמשורר, סופר ומתרגם עברי, יליד רוסיה ומגדולי היוצרים של דור התחייה. לאחר עלייתו ארצה היה רופא בבתי ספר ועסק גם בכתיבה ובעריכה. זכה לפרסים על מפעלו הספרותי, ובכלל זה (ב-1942) על תרגומיו מיוונית, פרס שלימים נקרא על שמו.

< 1 דקות

שאול טשרניחובסקי (1875 – 1943), רופא במקצועו שנודע כמשורר, סופר ומתרגם עברי, "מגדולי ספרות דור התחייה".1 טשרניחובסקי נולד ברוסיה (כיום – אוקראינה) למשפחה מסורתית אך פתוחה להשכלה ולציונית. וכך, לצד חינוכו בחדר, למד טשרניחובסקי רוסית ועברית, ובגיל עשר עבר לבית ספר רוסי ורכש השכלה כללית. את שיר הביכורים שלו – הפואמה "אוריה החתי" – כתב בגיל 12. כשהיה בן 14, עבר לאודסה להמשך לימודיו ושם למד שפות – גרמנית, אנגלית, צרפתית, יוונית ולטינית – והתעניין בשירה.

באודסה התוודע טשרניחובסקי לתנועה הציונית ולספרות העברית החדשה, והושפע מיצירותיהם של י"ל גורדון, ח"נ ביאליק ומנדלי מוכר ספרים, ובה גם יצא לאור קובץ שיריו הראשון – "חזיונות ומנגינות א" (תרנ"ח – 1898). בשנת תרנ"ט – 1899 יצא ללימודי רפואה בגרמניה, שם התחתן ושם נולדה בתו היחידה. לאחר סיום לימודיו חזר לרוסיה אך התקשה למצוא עבודה (גם בשל יהדותו), ונאלץ לנדוד ממקום למקום וממשרה למשרה.

במלחמת העולם הראשונה שירת כרופא בצבא הרוסי, ולאחר המהפכה הבולשביקית עבר לאודסה ומשם לקושטא (איסטנבול), וניסה ללא הצלחה לקבל משרת רופא בארץ ישראל. אחר כך נסע לברלין ושם חי תשע שנים – עד שעלה ארצה (תרצ"א – 1931). תחילה התגורר בתל אביב, עסק בעריכת ספרים והיה רופא בבתי הספר העירוניים, אחר כך עבר לירושלים ועבד בהוצאת שוקן.

לאחר מות ביאליק נבחר טשרניחובסקי לנשיא אגודת הסופרים העבריים. על יצירתו הספרותית זכה לפרסים ובכלל זה – פרס על תרגומיו מיוונית (תש"ב – 1942), שנקרא לימים על שמו. שאול טשרניחובסקי נפטר בגיל 68 בחג הסוכות תש"ד – 1943 ונקבר בבית הקברות הישן ברח' טרומפלדור בתל אביב.
אחד המוטיבים בשירתו המוקדמת והמאוחרת הוא הגורל היהודי הטרגי, הבא לידי ביטוי בפואמות הגדולות שכתב בתקופת לימודיו בגרמניה דוגמת "אמנון ותמר", "ברוך ממגנצא" כמו גם בבלדות שכתב בשנותיו האחרונות בארץ ישראל בצל השואה – "הרוגי טירמוניא", "בלדות וורמיזא". בלדות אלו עסקו בפרעות וברדיפות מן העבר, ובהן – כמו בפואמות המוקדמות – נתן ביטוי ל"גיבורי הרוח שניצחו במפלתם", לניצחונו המוסרי של היהודי הקרבן. אירועים מן ההיסטוריה היהודית רוויית הסבל והדם היו בשירתו ביטוי "לתחושת השואה של ההווה."2

האידיליות של טשרניחובסקי – ובהן "לביבות", "ברית מילה", "כחום היום"- נחשבות לאחד משיאי יצירתו והן מתארות "באהבה רבה" את ההווי היהודי של ילדותו. החיבה האידילית לאורח החיים המסורתי "ותחושת השייכות אליו" חוזרים ועולים בשירה שכתב בשנותיו האחרונות בארץ, הרחק ממקור השראתו ומן הנוף היהודי של מזרח אירופה. שירתו שואבת גם מן התנ"ך, ואת יחסו לדמותו הטראגית של שאול המלך הביע בשירים דוגמת "בעין דור" ו"על הרי גלבוע".

בשנותיו בברלין, שבהן חי בציפייה לעלות ארצה, כתב כמה משיריו הלאומיים והציוניים הנלהבים ביותר, ובהם – "אומרים ישנה ארץ", אשר בגירסתה המקורית מגלה טשרניחובסקי גם ספקות באשר למפעל הלאומי. לאחר הגיעו לארץ כתב שירים שהביעו "הזדהות ישירה ואופטימית" עם חיי ההווה של היישוב העברי.3 עם זאת, יש בשיריו גם ביקורת על היהודי הגלותי חסר האונים, על תרבותו ועל הדת היהודית, תוך הנגדתם לאידאל התרבות היוונית ("בליל חנוכה", "לנוכח פסל אפולו", "מחזיונות נביא השקר" ועוד).
שירתו של טשרניחובסקי מציגה קשת רחבה של תבניות שירה – ובהן פואמות, בלדות, סונטות ואידיליות – ותכנים של שירת אהבה וטבע. נוסף על קובצי שירה, פרסם שאול טשרניחובסקי גם סיפורים, ובהם הקובץ "שלושים ושלושה סיפורים" שיצא לאור שנתיים לפני מותו (תש"ב – 1942). טשרניחובסקי כתב גם סיפורים לילדים שראו אור בספר "אשר היה ולא היה" (תש"א – 1941). הוא פרסם גם מאמרים מדעיים וכתבות עיתונאיות, ותרגומיו מיצירות העולם, בעיקר מיוונית, הם הישג אמנותי המציין נקודת מפנה בספרות העברית המתורגמת.4