כבשת הרש

כבשת הרש הוא המשל שהציג נתן הנביא לדויד המלך בעקבות פרשת דויד ובת שבע ואוריה החתי. בהוראת ה' בא הנביא לדויד ובפיו סיפור משל, וזוהי תמציתו: בעיר אחת היו שני אנשים – אחד עשיר ואחד רש, עני. לעשיר היה הרבה מאוד צאן ובקר, ואילו לרש – רק כבשה אחת קטנה, שבה טיפל במסירות ואותה אהב. יום אחד בא אורח לביתו של העשיר. העשיר רצה לכבד את אורחו בסעודה משובחת, אך מכיוון שחמל על צאנו שלו, לקח את כבשתו היחידה של העני, כבשת הרש, ושחט אותה.
והנמשל: האיש העשיר הוא דויד המלך, הרש – אוריה החתי וכבשת הרש היא אשתו היחידה של אוריה, בת שבע. לכאורה הסיפור נשמע תמים ורחוק מן המלך ומענייניו, ודויד, בשומעו אותו, מיהר לקבוע בפסקנות, "כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת" (שמואל ב, יב 5). נתן הנביא העתיק מיד את הדברים מן הסיפור למציאות, והודיע לדויד את עונשו – מידה כנגד מידה: דויד שלח את אוריה החתי למות במלחמה, בחרב, ולכן: "לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם"; כיוון שלקח אשת איש ושכב אתה, נענש ברעה דומה: "וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת" (יב 11). את מעשה הניאוף עשה דויד המלך בסתר, בארמונו, אך את עונשו יישא "נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ" (יב 12). ונוסף על כל אלה נגזרה מיתה על בנם של דויד ובת שבע, שנולד ממעשה הניאוף (יב 14 – 18): "גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת" (יב 14). לסיפור המשל שסיפר הנביא הייתה מטרה ערכית וחינוכית: לא להטיח בחוטא את חטאו אלא להביא אותו להכרה בחטאו ובחומרתו – וגם בעונש הראוי.
הביטוי "כבשת הרש" בלשון ימינו משמש – כמו במשל המקראי – במשמעות מושאלת, ומציין דבר יקר ויחיד, רכוש דל אך נחשב בעיני בעליו, שמנסים לגזול ממנו בכוח.