כיצד מרקדין לפני הכלה?

אחת הדוגמאות למחלוקת בין בית הלל לבית שמאי קשורה לטקס החתונה ולמנהג הרווח גם בימינו – ריקודים ושירים שנועדו לשמח את החתן והכלה. בדוגמה זו המחלוקת נסבה על השאלה "כיצד מרקדין לפני הכלה" – מה הם הדברים שמן הראוי לזמר ולשיר לכלה על מנת לשמח אותה. לפי אסכולת בית שמאי, יש לשיר "כלה כמות שהיא", ואילו לפי בית הלל שרים לכלה: "כלה נאה וחסודה".

ההבדל בין שתי הגרסאות מדגים את ההבדל בין שתי התפיסות: לטענת בית שמאי, אם הכלה חיגרת או סומא (=עיוורת), וסובלת מפגם בולט – איך אפשר לשיר בפניה "כלה נאה וחסודה"? והרי היא אינה נאה, וכבר נאמר בתורה: "מדבר שקר תרחק". בטיעונם זה מדגישים בית שמאי את עיקר השקפתם: אין כאן החמרה דווקא – אלא הקפדה על אמירת האמת, גם אם היא כואבת.
ואילו בית הלל, שנקודת המוצא שלהם היא מעשית ומתחשבת, הביאו לחיזוק טענתם דוגמה מתחום חיים אחר – עסקת קנייה: אדם שקנה דבר מה בשוק בעסקה גרועה, ואין אפשרות לבטל את העסקה, כיצד נכון להגיב לפניו? לגנות את החפץ הנקנה או לשבח אותו? לשיטת בית הלל – התשובה ברורה: יש לשבח את החפץ בפני הקונה, לפי העיקרון שתמיד "תהא דעת אדם מעורבת עם הבריות" (מסכתות קטנות, מסכת כלה רבתי, פרק ט הלכה א).

וכך גם בעניין השיר שליווה את ריקוד הכלה – בגרסת בית הלל – "כלה נאה וחסודה": מאחר שהחתן בחר בה, יש לשבח את בחירתו ואת הכלה ללא קשר למראיה. והיו שנהגו לשיר לפני הכלה: "לא כחל ולא פרכוס – ויעלת חן", כלומר: יפה ונאה ללא כל קישוט ותוספת, אלא כמות שהיא ממש.