כתובת קעקע

כתובות קעקע הרווחות בימינו כקישוט גוף אינן חידוש. הן רווחו כבר במזרח הקדום, והתורה אסרה עליהן: "וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם" (ויקרא יט 28). לפי מסורת ההלכה, הצירוף "כתובת קעקע" מתכוון לכל קעקוע שהוא: לחריתה של מילים או סימנים בעור באמצעות דקירה או צריבה, ומילוי המקום הצרוב בדיו או בצבע שאינם נמחקים לעולם.¹

איסור זה על כתובת קעקע הוא אחד הציוויים הקשורים להוראה הכללית לבני ישראל – "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט 2): עם ישראל נדרש להקפיד על אורחות חייו, מנהגיו ויחסו לגוף האדם. בעת העתיקה "סימלו [כתובות קעקע] קניין וסימנו את שייכותו של עבד לאדוניו, ובתקופות מאוחרות – את זיקתו של אדם לעדת מאמיניו של אל".² ואמנם במקורות חז"ל נזכר מנהג זה כהסבר לאיסור.³ וכך גם פסק רמב"ם:"וזה מנהג הגויים, שרושמין עצמן לעבודה זרה" – היינו: שרושמים בכתובת הקעקע את שם האליל שלהם.⁴ ומכאן הדעה שרק כתובת קעקע שיש בה שם של אליל אסורה ומחייבת ענישה.⁵
ומכתובת קעקע – לתופעת הניקוב (פירסינג): אין בתורה איסור על ניקוב חורים לשם ענידת תכשיטים, ובמקרא נזכרים נזם לאף ונזמים לאוזניים (עגילים), שהיו כרוכים בניקוב האף או האוזן.⁶ ואמנם ניקוב אוזניים לבנות ונשים לשם ענידת עגילים מקובלת בימינו בחברה הדתית (ואף החרדית). אך תופעת הפירסינג – ניקוב חורים רבים באברי הגוף השונים – אינה רווחת בציבור הדתי מטעמי צניעות ובריאות, או מכיוון שתופעה זו נתפסת כמסמלת את התרבות החילונית, אף על פי שאין בהלכה איסור מפורש על כך.⁷