"לְכָה דודי"

"לכה דודי" הוא אחד מפיוטי השבת הידועים ביותר, ולו מקום מרכזי בתפילת השבת הראשונה – קבלת שבת – בכל עדות ישראל. את הפיוט כתב במאה ה-16 אחד ממקובלי צפת, ר' שלמה אלקבץ, ושמו הפרטי – שלמה הלוי – מופיע בראשי השורות הפותחות את בתי השיר (פרט לבית הראשון והאחרון). בפיוט יש עשרה בתים, והראשון – שהוא גם הקצר ביותר – משמש כפזמון חוזר: "לכה דודי לקראת כלה, / פני שבת נְקַבְּלָה". הפיוט מבוסס על לשון המקרא, ובו צירופים וביטויים מן התנ"ך כלשונם או בשינוי קל, לצד ביטויים ממקורות חז"ל. שלמה אלקבץ השכיל לצרף את המקורות ל"יצירה שירית מקורית וּשְׁלֵמָה".¹
השיר מתאר את הפגישה העתידית בין הדוד (=כינוי לאהוב) לכלה, ובמהלכו יש פנייה לכלה לצאת ממצב החורבן, להתנער מן העפר וללבוש בגדי תפארתה, להתעורר ולשיר, בצירוף הבטחה כי "ישיש עליך אלוהיך כמשוש חתן על כלה" (על פי ישעיהו סב 5). החידה בפיוט זה היא זהותה של הכלה: במקצת בתי השיר – זוהי השבת, ובאחרים – היא עם ישראל או העיר ירושלים.² ובהתאם לזהות הכלה משתנה זהותו של הדוד, שהוא עם ישראל היוצא לקראת השבת או האל הגואל את ישראל.

למושגים אלו יש משמעות ברובד נוסף – והוא הרובד הקבלי של הפיוט: השבת, עם ישראל וירושלים, קשורים למושג של ספירת מלכות, שהיא אחד מביטוייה של האלוהות. השבת בפיוט זה מתוארת כדגם של הגאולה, שהיא רבת פנים – גאולת היחיד וגאולת עם ישראל וגאולה קוסמית: "השבת והגאולה הם שתי הפנים של אותו מצב, שבו חוזרת המציאות לטוהר הראשוני שלה, למציאות 'שכל כולה עונג'".³
הבית האחרון בפיוט מתאר את הכלה המתקרבת. זהו הרגע הדרמטי של כניסת השבת, שבו המתפללים עומדים על רגליהם, פונים אל דלת הכניסה ומקבלים את פני השבת בקריאה: "בואי כלה, בואי כלה, / בואי כלה, שבת מַלְכְּתָא (=המלכה)."
במהלך השנים נתחברו לפיוט "לכה דודי" לחנים רבים בכל קהילות ישראל.

לשמיעת הפיוט במגוון מסורות – באתר פיוט