לידה

מבוא

לידה היא התהליך שבו יוצא העובר מרחם אמו, ובלשון המקרא – מבטן אמו.¹ המיילדת, נזכרת בשמה ובמקצועה כבר בתורה (בראשית לה 17, לח 28), ובלשון חז"ל ניתן ליולדת – וגם למיילדת – השם "חיה", על שם התוצאה: מתן חיים לוולד.²
במקרא יש סיפורים על לידות מיוחדות וגם על לידות קשות שהסתיימו במות היולדת.³ לפי המסופר במקרא, סבל ההיריון והלידה באו על האישה כעונש על חטאה בגן עדן: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג 16).
בתקופות הקדומות היה תהליך הלידה כרוך בסיכונים רבים לחיי הוולד ולחיי היולדת, ומכאן האמונות העממיות, הסגולות והקמיעות ללידה קלה ולשמירת בריאותם של היולדת והרך הנולד. היולדת – עד תום שבוע לאחר הלידה – מוגדרת בהלכה כחוֹלָה במצב של סכנת חיים, ומכאן ההיתרים (כגון: חילול שבת) שנועדו לשמור על חייה ולהקל עליה את הסבל הגופני והנפשי.
סיומם טוב של ההיריון והלידה בא לידי ביטוי בטקסי הודיה לאחר הלידה.

מעט יוצרים: לכל איש יש שם

מאת:

• זלדה

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים
וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ
וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הֶהָרִים
וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת
וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו
וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ שׂוֹנְאָיו
וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חָגָיו
וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתּוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם
וְנָתַן לוֹ
מוֹתוֹ.

* © כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם http://www.acum.org.il

הולדה ולידה - במקרא ובמקורות

"פְּרוּ וּרְבוּ" הוא ציווי מרכזי במסורת היהודית שנזכר כבר בסיפור הבריאה: הציווי ניתן לאדם הראשון מיד עם בריאתו "וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת ההָאָרֶץ" (בראשית א 28). חז"ל הדגישו את חשיבותו של הציווי, שהוא התשתית להמשכיות האנושות והעם, וקבעו אותו לאבן יסוד במשפחה היהודית "וחייב אדם לישא אישה כדי לפרות ולרבות", ומי שאינו עוסק בהולדה נחשב, לפי מקורות חז"ל, למי שממעיט את דמותו וגדולתו של ה' בעולם, מאחר שהאדם נברא בצלם אלוהים.⁴
במקרא ובמסורת היהודית – כמו בתרבויות אחרות – יש חשיבות מיוחדת לפוריותה של האישה ולהולדת בן ממשיך, כפי שעולה מסיפור הולדתו של יצחק ומסיפור עקרותן של שרה, רחל, חנה, אמו של שמואל הנביא, ואחרות. לפי ההלכה, מילויו של הציווי "פְּרוּ וּרְבוּ" מחייב הולדה של בן – ובת.⁵ ועוד קבעו חז"ל: "בת תחילה – סימן יפה לבנים."⁶
במקורות חז"ל נאמר כי הלידה היא אחד משלושת התהליכים שהאל השאיר בידיו – "שלושה מפתחות" ששמר לעצמו ולא מסר לשליח.⁷ במקרא מתוארות לידות מיוחדות, כגון לידת התאומים יעקב ועשיו (בראשית כה 24 – 26), וכן לידות קשות שהסתיימו במות היולדת, כגון רחל בלידת בנימין ואשת פנחס.⁸
צירי הלידה נזכרים אף הם בתנ"ך ונקראים חבל או חֶבְלֵי לידה.⁹ מושג זה נובע כנראה מן התפיסה, שהעובר קשור בחבלים לרחם האישה, וביציאתו הוא קורע אותם, והם הגורמים לכאבי הלידה.¹⁰ לפי המקרא, נקבעו צירי הלידה כעונש לאישה על חטאה בגן עדן "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג 16).

הלידה - והסכנות ליולדת

עד לעת החדשה הייתה השמחה על התעברות האישה והציפייה ללידה מלווים בחששות לחיי העובר. חששות אלו לא הסתיימו עם הלידה, שכן תינוקות רבים מתו זמן קצר אחר כך, בשל תנאי גיהות ירודים והיעדר ידע רפואי. וגם היולדות שילמו לא אחת בחייהן – ומתו בלידתן.
לפי התיאורים במקרא, ילדו הנשים בעת העתיקה לא בשכיבה – אלא בישיבה או בכריעה על כיסא מיוחד שנקרא אובניים (שמות א 16) או מַשְׁבֵּר (מלכים ב יט 3).¹¹ היולדת נעזרה בדרך כלל במיילדת – מקצוע שנזכר בתורה (בראשית לה 17, לח 28) – ושתי מיילדות נזכרות אף בשמותיהן: שפרה ופועה ( שמות א 15- 16).
בספרות חז"ל נזכרת לידה שבה התינוק לא יוצא מן הרחם אלא הוא "יוצא דופן" – היינו: יוצא באמצעות חיתוך דופן בטנה של היולדת.¹² בימינו נקרא תהליך זה ניתוח קיסרי.¹³ יש הסבורים כי הדיונים על ה"יוצא דופן" במקורות חז"ל מעידים שכבר בתקופת התלמוד ידעו יהודים לבצע ניתוח מסוג זה.
בימינו, בעקבות ההתפתחויות העצומות בגיהות, בידע ובטכנולוגיה הרפואית צומצמו עד מאוד הסיכונים ליולדת ולוולד. ועדיין, לפי ההלכה, היולדת נחשבת לחולה שיש סכנה לחייה, ולכן כל האיסורים ההלכתיים נדחים מפני הצורך לטפל בה ובוולד – ובכלל זה ההיתר לחלל שבת: להדליק אור, להביא לה מיילדת או להסיע אותה לבית היולדות.¹⁴
כדי להקל על מצוקתה הנפשית של היולדת, התירו הפוסקים גם בעניינים שאינם חיוניים מבחינה רפואית, לדוגמה: שהייתו של הבעל עם אשתו בזמן הלידה למרות היותה נידה, ויש שהתירו לבעל גם להחזיק בידה של אשתו כדי להקל על סבלה (שו"ת לב אריה, תחומין כג, תשס"ג – 2003, בתוך: אברהם שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית מדעית, הוצאת מכון שלזינגר, כרך ו עמ' 270).

ההלכה קובעת כי במקרים שבהם נכנסת היולדת למצב של סכנת חיים תוך כדי הלידה, והאפשרות היחידה להצילה היא על חשבון חיי העובר – מצילים את האם ולא את העובר. וזאת מאחר "שחייה קודמים לחייו" ולפי הכלל "שאין דוחין נפש מפני נפש".¹⁵
במשך שבוע אחרי הלידה היולדת עדיין נחשבת במצב של סכנה: בשלושת הימים הראשונים לאחר הלידה – מותר לחלל שבת אם היולדת אינה מרגישה בטוב, גם אם היא מתעקשת שאינה זקוקה לכך. ובימים שלאחר מכן – עד תום שבוע מיום הלידה – מותר לחלל שבת עבור היולדת, אם היא מבקשת זאת.¹⁶

שמירת היולדת והרך הנולד

עד לעת החדשה היה תהליך הלידה כרוך כאמור בסיכונים רבים גם ליולדת וגם לוולד. לפיכך זכתה האישה ההרה לשמירה ולהשגחה יתרה ולתשומת לב מרובה, שכללה מילוי כל צרכיה – גם אם היה בכך משום עבירה על איסור הלכתי, לדוגמה: אכילה ביום הכיפורים.¹⁷
במקורות חז"ל יש עדויות להשקפה בדבר ההשפעה של אורח החיים והתזונה על מראהו, בריאותו ושלומו של העובר, לדוגמה: "זאת שאוכלת בשר ושותה יין – יהיו לה בנים בריאים. זאת שאוכלת ביצים – יהיו לה בנים עם עיניים גדולות. זאת שאוכלת דגים – יהיו לה בנים חינניים."¹⁸
לפי המסורת, נוהגים למנוע מן האישה ההרה בשורות מעציבות או התרגזויות ולהרחיק אותה מאירועים הקשורים למחלה או למוות – שמא התינוק שייוולד ילקה בבריאותו הגופנית או הרגשית. ולצד אמונות עממיות בהשפעות מזיקות מסוג זה רווחה אמונה בדבר השפעתם המיטיבה של דברים יפים ומשמחים, כגון: התבוננות האישה ההרה בגברים יפי תואר כסגולה לתינוק יפה.¹⁹
במהלך הדורות נוצרו סגולות וקמיעות שנועדו להגן על האישה במהלך ההיריון, וכללו סמלים כגון "חמסה" (כף יד) – כנגד עין הרע, דגים – סימן לפריון²⁰ והשבעות נגד שֵדים ומזיקים כגון לילית.²¹ גם במקרים שבהם הלידה הסתיימה בשלום ובטוב, לא פגו כל החששות, ובמהלך השבוע הראשון שלאחר הלידה – ובמיוחד בלילה שלפני ברית המילה – ננקטו אמצעי שמירה מיוחדים על הבן שנולד, כולל טקס "שלום זכר".
כסגולות לשמירה על היולדת והוולד שימשו חפצים חדים כגון סכין או חרב ה"תחדיד"²² שנועדו להרחיק מזיקים, חוטים שנכרכו על קברי צדיקים ולאחר מכן על בטן היולדת וכן חפצים מבית הכנסת. ואת כל אלו היו שמים בחדר היולדת או תולים על עריסת התינוק.²³
גם בימינו, במציאות של חדרי לידה משוכללים ומודרניים ושיטות שונות להקלת הלידה, רווחים עדיין מנהגים המבוססים על אמונות עממיות, כגון: הנחת הספר החסידי "נועם אלימלך" מתחת לכרית היולדת, בעוד הבעל יושב ולומד מעותק אחר של אותו הספר כדי לזרז את הלידה.

שאלות ותשובות (שו"ת) בנושאי פריון, היריון ולידה, איסוף דם טבורי ועוד – באתר מורשת

מידע על לידה, מתוך: פרופ' אברהם שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית – באתר דעת

מידע על טקסי לידה – באתר עתים

מאמר של אליקים גציל אלינסון, העובר בהלכה, על מעמדו של העובר בהלכה ובמשפט העברי – באתר דעת