מהר"ל מפראג – ר' יהודה ליווא

מבוא

ר' יהודה ליווא (1525 – 1609),¹ הידוע בכינויו "מהר"ל (מורנו הגאון ר' ליווא) מפראג" התפרסם בזכות אישיותו וגדולתו כרב, הוגה דעות ומנהיג של יהודי פוזן (פולין) ושל קהילת היהודים בפראג.
מהר"ל היה פילוסוף ופרשן, בקי ומעמיק בספרות הקודש ובקבלה ובעל ידע רב במדעי הטבע, במתמטיקה ובאסטרונומיה. משנת 1598 עמד בראש הקהילה היהודית בפראג וכ-200 שנים אחר כך נקשרה בשמו אגדת הגולם המפורסמת.
מהר"ל היה "ראש וראשון" בביקורתו על החינוך ביהדות אשכנז של זמנו ועל היעדר שיטתיות דידקטית בדרכי ההוראה. הוא גם יצא באומץ נגד הצנזורה על ספרים ובעד חופש הכתיבה והפרסום – ובכך הקדים רבים וטובים בעולם המערבי.² המושב כרם מהר"ל, שהוקם בהר הכרמל בשנת תש"ט – 1949 בידי עולים מצ'כיה, נקרא על שמו.

מעט יוצרים: איך ברא מהר"ל את הגולם?

מאת:

• יהודה יודל רוזנברג

המהר"ל עשה שאלת חלום באיזה כוח יוכל להילחם עם הכומר שהוא מתנגדו.
ובאה לו תשובה זו מן השמים על פי א"ב: אתה ברוא גולם דבר החומר.
ותגזור, זדים חבול טורפי ישראל.
ועל זה אמר מהר"ל כי בעשר תיבות (=מילים) האלה יש צירופי שמות,
אשר תמיד יש באפשרות לברוא בכוחם גולם חי מן החומר.
המהר"ל קרא אליו בסתר אותי, יצחק בן שמשון הכהן חתנו,
ואת תלמידו הגדול, יעקב בן חיים ששון הלוי,
והראה לנו את התשובה מן השמים שהשיג על השאלת חלום,
ומסר לנו את הסוד בעניין בריאת הגולם מן חומר ועפר מן האדמה,
ואמר לנו שרוצה ליקח אותנו להיות בעזרתו בעסק הבריאה…
בשנת ה'ש"ם (=1580) יום כ' לחודש אדר הלכנו שלושתנו בשעה ד' אחר חצות הלילה
מאחורי העיר פראג, על הנהר הנקרא מלדווקה (=מולדבה).
בשפת הנהר חיפשנו ומצאנו מקום חומר וטיט, ועל הטיט עשינו צורת אדם…
וציירנו הפנים גם ידיים ורגליים, כאדם המונח פרקדן.
אחר כך עמדנו שלושתנו אצל רגלי הגולם עם הפנים שלנו נגד פני הגולם,
ואותי ציווה מהר"ל לראשונה להקיף ז' פעמים את הגולם…
ומסר לי צירופי האותיות לאומרם בעת ההקפה…
וכאשר גמרתי את ההקפות נתאדם גוף הגולם כגחלת אש.
אחרי כן ציווה מהר"ל לתלמידו, ר' יעקב ששון, שיעשה גם כן ז' הקפות כאלו,
ומסר לו צירופי אותיות אחרים, וכאשר גמר את ההקפות נכבה האש,
כי באו מים בגוף… וגם נתמלא שערות כבן שלושים. וגם ציפורניים…
ואז עשה גם המהר"ל ז' הקפות, ואחרי גומרו הקפותיו אמרנו שלושתנו יחד את הפסוק:
"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב 7)…
ואז פתח הגולם את עיניו ויבט בפנינו כאיש משתאה.
אחר כך קרא מהר"ל בקול נוגש: עמוד על רגליך! ויעמוד הגולם על רגליו פתאום.
אז הלבשנו אותו עם הבגדים אשר לקחנו אתנו… וגם מנעלים הנעלנו ברגליו.
בקיצור, שנעשה איש כאחד האנשים – ראה, שמע והבין, אבל כוח הדיבור לא היה בפיו…
כאשר הלכנו הביתה אמר מהר"ל אל הגולם בדרך:
דע שאנחנו בראנו אותך עפר מן האדמה,
למען תשמור את היהודים מכל רעות ומכל הצרות שסובלים מאת שונאיהם…
וייקרא שמך יוסף… ועליך לשמוע בקולי לכל אשר אצווך…
על כן קראוהו האנשים בשם יוסל'ה גולם, ויש אשר קראו לו בשם יוסל'ה האילם.

* בתוך: בתוך: יהודה יודל רוזנברג, הגולם מפראג ומעשים נפלאים אחרים, ההדיר והוסיף מבוא והערות: עלי יסיף, הוצאת מוסד ביאליק, תשנ"א – 1991, עמ' 75 – 77. © כל הזכויות שמורות להוצאה.

תולדות חייו

מהר"ל נולד בשנת רפ"ה – 1525 (או בשנת רע"ה – 1515) בעיר פוזן שבפולין לאביו בצלאל ליווא, בן למשפחה שמוצאה מן העיר וורמס (וורמיזא) שבגרמניה. יהודה היה הצעיר בבני ליווא, ועל תקופת ילדותו ונעוריו – כמו גם על מסגרות החינוך שבהן למד ועל רבותיו – אין בידינו פרטים. יש הסבורים שהיה אוטודידקט ורכש את השכלתו בלימוד עצמי וקריאת ספרים, וכך גם קנה את ידיעותיו בתחומי המתמטיקה והאסטרונומיה.
בשנת 1544 התחתן עם פרל ונולדו להם שש בנות ובן אחד – בצלאל, שנקרא על שם אביו של מהר"ל.³ אחרי נישואיו עבר לעיר ניקלסבורג, שהייתה מקום מושב הרבנות של יהודי צ'כיה (מורביה), ושימש כרב ראשי.
בשנת 1573 עזב את הרבנות בניקלסבורג ועבר להתגורר בפראג, שם הקים את בית המדרש הגדול. כ-10 שנים חי בפראג, ועזב אותה (זמנית) אחרי מותו של רב העיר, מפני שלא נבחר לרב העיר, כפי שציפה. מהר"ל חזר לעיר הולדתו בפולין (פוזן), ובמשך כמה שנים כיהן כרב ראשי של פולין וכראש הישיבה בפוזן.
בשנת 1592 נפגש מהר"ל עם הקיסר רודולף השני, אך אין פרטים או תיעוד על מטרת הפגישה ועל תוכן השיחה ביניהם.⁴ עצם קיומה של הפגישה העיד על מעמדו של מהר"ל כמנהיגם ונציגם של יהודי הממלכה. בשנת שנ"ח – 1598 חזר מהר"ל לפראג – הפעם כרבה הנבחר של הקהילה, ושם חי עד יום מותו.
הוא פרסם את קהילת פראג בכל העולם היהודי, יותר מכל "הרבנים הגדולים והגאונים החכמים והמקובלים" שישבו לפניו או אחריו על כס הרבנות בעיר.⁵ מהר"ל נפטר ביום י"ח באלול שס"ט – 1609 בשיבה טובה, ונקבר בבית הקברות היהודי בפראג.
אשתו פרל נפטרה שנה אחריו ונקברה לצדו, ועל קבר שניהם הוקמה מצבה משותפת, ועליה כתובת הקדשה לכל אחד מהם. למהר"ל נתחברה כתובת הקדשה מחורזת בעברית ובארמית, ובה נאמר:
"עילאה ותתאה גבר⁶ / … / כל פרדס⁷ נכנס בשלום ועבר / ויחכם מכל דגמר (=שלמד) וסבר / לא הניח דבר /קטן וגדול אסף וצבר."
בתחילת המאה ה-20 הקימה עיריית פראג אנדרטה לזכרו על קיר בניין העירייה.

כתבי מהר"ל

מהר"ל  מפראג – ר' יהודה ליווא – השאיר אחריו כתבים רבים בענייני הגות ומחשבה, מוסר ומידות, וכן ספרי פרשנות. הוא כתב פירוש על פרשנות רש"י לתורה – "גור אריה", פירוש להגדה של פסח – "גבורות ה'", פירוש למסכת אבות שבמשנה – "דרך חיים", ספר העוסק בענייני מוסר ומידות – "נתיבות עולם", וכן ספר ובו פרשנות וחידושים על מדרשי אגדה בתלמוד הבבלי – "באר הגולה".
ספרו ההגותי "נצח ישראל" עוסק בגורל עם ישראל, בגלות ובגאולה – עניינים הנזכרים גם בכתביו האחרים. על תורת ישראל כתב מהר"ל את הספר "תפארת ישראל", הנקרא כך "כי הוא חיבור על התורה שהיא תפארת ישראל", כפי שכתב בסיום הקדמתו לספר.
מהר"ל גם כתב חיבור מיוחד על חנוכה – "נר מצווה", ובו עיון במשמעותו הכוללת של חג החנוכה ושל המאבק התרבותי והאידיאי בין היהודים ליוונים: מלכות יוון דגלה בחכמה "שהיא שכל האדם בלבד", ואילו עם ישאל מאמין בתורת ה' "שהיא השכל האלוקי הנבדל".⁸ הספר כולל גם עיסוק במצוות החנוכה – מצוות הדלקת נרות חנוכה, ובסיכום הספר יש עיסוק במושג המצווה ובתכליתה.

הגלות בהגותו של מהר"ל

במאות 16 – 17 נכתבה באשכנז ספרות הגותית שעסקה בעם היהודי ובגורלו מנקודת מבט רציונליסטית.⁹ ספרו של מהר"ל – "נצח ישראל" – היה חלק מהגות זו, והציע הסבר לתופעת הגלות.
מהר"ל ראה בגלות ישראל חריגה מן הסדר הטבעי, המושתת על בסיס לאומי – על מקום וטריטוריה לכל עם, ובכלל זה לעם ישראל: "שהשם יתברך סידר כל אומה במקומה הראוי לה, וסידר את ישראל במקום הראוי להם שהוא ארץ ישראל."¹⁰
מכאן שהגלות אינה אלא חריגה מן הסדר, שבאה לידי ביטוי לא רק בתלישת היהודים מארצם, אלא גם בפיזורם בין העמים ובשעבודם לשלטון זר: "ראוי שכל אומה ואומה מצד שנבראה לעצמה – שלא תהא רשות אחרים עליה." ומכיוון שהגלות היא במהותה הפרה של הסדר האלוהי – "שאינו לפי סדר המציאות, והוא שינוי סדר העולם" – סופה של הגלות להתבטל, ועם ישראל יחזור להיות עם ריבוני בארצו: "ולכך מן הגלות נוכל לעמוד על הגאולה".¹¹
כדי להסביר את המציאות של גלות מתמשכת, השתמש מהר"ל במושגים קבליים – ברעיון היקום הפגום הנשלט בידי כוחות פגומים – הנוצרים (בני עשיו). תיקון העולם מפגימותו יביא לשינוי במעמדו של עם ישראל (בני יעקב): כאשר העולם יהיה מתוקן, ישלוט בו העם הראוי – עם ישראל. הגותו של מהר"ל מפראג השפיעה ברבות הימים על תנועת החסידות, וגם על הוגים מן העת חדשה, דוגמת הראי"ה קוק.

ביקורת החינוך של מהר"ל

מהר"ל מפראג עסק לא רק בהנהגת הציבור ובפילוסופיה, אלא גם בחינוך ובדרכי ההוראה. הוא נחשב "כראש וראשון לאסכולה ביקורתית" בנושא החינוך.¹² מהר"ל שאף להחזיר עטרה ליושנה בכל הקשור לדרכי הלימוד, ולחזור לתפיסה החינוכית המוצגת במִשְׁנָה ומבוססת על התאמה בין תוכני הלימוד ובין גילו של הלומד: "בן חמש שנים – ל[לימוד] מקרא, בן עשר – למשנה… בן חמש עשרה – לתלמוד."¹³
מסגרת חינוכית זו מימי חז"ל לא נשמרה בימיו של מהר"ל: לימוד התורה היה מקוטע למדי, המשנה – המקשרת בין התורה לתלמוד – לא נלמדה כראוי, ולימוד התלמוד על פלפוליו החל בשלב מוקדם מאוד, ללא הכנה מספקת.
מהר"ל יצא בביקורת חריפה על המצב, ובעיקר על היעדר שיטתיות והדרגתיות – מן הקל אל הכבד – בקביעת תוכני הלימוד. הוא הדגיש את החשיבות בלימוד משנה מבחינה ערכית וחינוכית: המשנה מציגה דרך חיים ללומד, משמשת בסיס הכרחי ללימוד התלמוד וכתובה בסגנון פשוט ובהיר. ואמנם, כפי שהעיד בספרו, "כבר התחלתי להדריך בני אדם שיתנו ללמוד בניהם משנה תחילה" – אך ללא הצלחה: "ולא עמדה לי (=ולא עלה בידי)".¹⁴
מהר"ל גם יצא נגד הנוהג הנפוץ ללמד פירוש רש"י לילדים קטנים, בטענה שאינם מסוגלים להבין את עושרו של פירוש זה. הצעתו המנומקת של מהר"ל לתיקונים בחינוך לא מצאה לה הד בקהילות היהודים, והמלצותיו נותרו ללא תוצאות מעשיות.¹⁵

סובלנות וחופש דת בהגותו של מהר"ל

בספרו "באר הגולה" קבע מהר"ל כי "כל אומה ואומה נתייחדה בדת שלה, ובדת [זו] היא אומה". הוא הגדיר ארבעה גורמים שחתרו בימיו לבטל את הדת, ובהם "קנאת הדת".¹⁶ קנאה זו גררה שנאה לכל אותם שהאמינו בדת שונה והביאה לרדיפתם.
כנגד מציאות זו של קנאה ורדיפות דת העמיד מהר"ל את האידיאל של חופש דת: כל אומה תחיה לפי דתה – ובכלל זה, כמובן, העם היהודי. גורם אחר שהוגדר על ידו כחותר לביטול הדת היה השליט האבסולוטי – "מלך בשר ודם", שגזר נגד הדת ונגד חוקיו של "מלך מלכי המלכים" וביקש לבטל את האוטונומיה הדתית של הפרט, "העומד על חופש מצפונו הדתי, הכפוף לאלוהים לבדו".
הכפייה הדתית של "מלכות הזדון" הייתה, לשיטתו של מהר"ל, עדות לחולשתו, ולא לכוחו, של השליט האבסולוטי.¹⁷ על בסיס עיקרון הסובלנות הדתית שלל מהר"ל גם את הצנזורה על ספרים, ובספרו "באר הגולה" קרא להתיר פרסום ספרים המעודדים "לאהבת החקירה והידיעה", גם אם הם מנוגדים לאמונתו ולדתו של השליט – וכל עוד אינם נכתבים לשם קנטור והתגרות.
מהר"ל קרא לשליטים ולבעלי הכוח שלא לסתום את פיותיהם של המחזיקים באמונות ובדעות מנוגדות, מכיוון שכל סתימת פיות מונעת בירור אמיתי של הדברים. הוא אף המליץ לשליט להזמין אליו את מתנגדו ולומר לו: "תדבר ככל חפצך, וכל אשר אתה רוצה וחפץ לומר".¹⁸
לשיטתו של מהר"ל, הכפייה הדתית מעידה על חולשת הדת ולא על כוחה, ומגבירה את הצביעות והשנאה שבלב, שכן אינה נותנת ביטוי לעמדה האמיתית ואינה מאפשרת התמודדות ובירור. בכך ניסח מהר"ל "תגובה עיונית שלמה ושיטתית לאתגר של הצנזורה על הדפוס".¹⁹

העשרה - קישורים

ספרי המהר"ל בהגות ובפרשנות באתר ספריא

מאמר של בנימין גרוס על אמונה ונאמנות במשנתו של המהר"ל: האמונה, משמעותה והאדם המאמין – באתר דעת

מהר"ל מפראג, תפארת ישראל – מהדורת אינטרנט, כולל תוכן עניינים והקדמה – באתר דעת

מאמר (ארוך) של ש"ה ברגמן על יהדות פראג לדורותיה ותקציר של הערך פראג מתוך האנציקלופדיה העברית – באתר דעת

מאמר של אלי אשד, יש לנו גולם במעגל, על סיפור הגולם וגלגוליו בספרות ובקולנוע – בפורום ארץ הצבי