מסורה

הערות הנוגעות לנוסח האחיד של ספרי המקרא, שהועלו על הכתב לראשונה על-ידי בעלי המסורה (מאות 5  – 10 לספירה).
אחד הפירושים לשם "מסורה" הוא מן המילה "מסירה" – כלומר: קבלת הנוסח המדויק של התנ"ך ומסירתו, העברתו, מדור לדור. כשם שיש צורך בניקוד ובטעמי המקרא לשם קריאה נכונה – כך יש צורך במסורה  לשם כתיבה נכונה: כתיבה נכונה של כל מילה, כל אות וכל נקודה – גם במקומות שכותבים על-פי הכלל וגם במקומות שבהם מקובל ומקודש כתיב או כתב, ניקוד או סימן יוצאים מן הכלל. בזכות המסורה כל ספרי התנ"ך הקיימים שווים זה לזה בנוסח, בכתיב, בניקוד, בטעמי המקרא, בחלוקה לפסקאות ולפרשות ועוד.
המסורה מסמנת למשל את האותיות הנכתבות בצורה אחרת מן המקובל, כמו – "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו 4). המסורה גם מציינת את המקומות שבהם יש להוסיף בקריאה מילה שאיננה כתובה, למשל – במגילת רות יש לקרוא את המילה "אֵלַי" אף על פי שאיננה כתובה: "ותאמר: שש השעורים האלה נתן לי כי אמר [אֵלַי] אל תבואי ריקם אל חמותך" (רות ג 17). המסורה מסמנת גם היכן כתובה מילה אחת, וצריך לקרוא אותה כשתי מילים, כמו בספר דברים ל"ג 2: כתוב "אשדת" ויש לקרוא "אֵשׁ דָת". וכן מסמנת המסורה מילה שקוראים במקומה מילה אחרת ומילים שיש עליהן נקודות, ועוד.
חכמי בבל ולאחריהם חכמי טבריה (המאות 5 – 10) הם שרשמו לראשונה את הכללים וההוראות לשמירת הנוסח של ספרי התנ"ך. חכמים אלו נקראים "בעלי המסורה", ומטרתם הייתה לשמור על הכתיב המדויק ועל הקריאה הנכונה של התנ"ך. נוסח המסורה שבידינו נקבע כנראה במאה ה- 10 על פי השיטה הַטַבְרָנִית (=של טבריה) של בעלי המסורה והמדקדקים ממשפחת בן-אשר , שקיבלה גושפנקה הלכתית: רמב"ם סמך והסתמך על כתב היד של התנ"ך –  כתר ארם צובה – "שהגיהו בן-אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות" (משנה תורה, ספר אהבה, הלכות ספר תורה, פרק ח הלכה ד).